התחלתי את לימודי המשחק שלי. לא אפרט מה עשינו, כמה ולמה, אבל אוכל לומר - מדובר בלימודים הכי מהנים שהיו לי, בינתיים, בחיים. לימודים עם מורה שרוצה שתלמד, תלמידים שתומכים ולא מעבירים ביקורת (אחד החוקים הראשונים - אסור להעביר ביקורת!). אתה יושב במרכז הבמה, תשומת הלב פונה אלייך, אומר את מה שיש לך, רוצה, משחק, רוצה, מפטיר ובורח. מקבל מחיאות כפיים, מקבל פידבקים חיוביים, רק רוצה להשקיע ולשקוע. אני נהנה. נהנה ממשהו שאני עושה. בלי ציניות על זה, ובלי מחשבות רעות. אולי אוהבים אותי שם, אולי שונאים אותי כולם, אבל אני נהנה לשחק את התפקיד של עצמי. אני כנה, אומר את כל מה שאני חושב ומרגיש. שומר לעצמי רק ביקורת - כי אסור. אני מרגיש את עצמי כאילו מוחי הוא שדה, והנה אני מתחיל לזרוע בו, אחרי שנות בצורת רבות. אני מרגיש יצירתי. אני מרגיש משמעותי. מרגיש שבחרתי נכון. שמח בחלקי.

אם רק אפשר, ברצוני להודות לזאזי. בלעדיך זה לא היה קורה.

שתיקה.