פשוטו כמשמעו - גמרתי את "מנוחה נכונה". התנ"ך שלי, אם שכחתי לציין. בוב דילן הוא האלוהים, ועמוס עוז כותב לי את התנ"ך. אני חי טוב, אין ספק שאתאיזם הוא לא מוות. הוא אלטרנטיבה מאגניבה לחיים. בעמוד האחרון נעמדו לי דמעות בעיניים. זה לא סוף עצוב זה סוף של סגירה מהירה זבנג וגמרנו ובכל זאת עמדו לי דמעות בעיניים ואז צחקתי מין צחוק משחרר והיה לי חבל כי נשארה לי רק הפסקה האחרונה אבל היא כבר לא שינתה כלום כי הייתי מעוך ואם היה לי איפור היה נמרח לי על הפנים, והנני. אחרי הספר. אחרי מקלחת. סיגריות לרוב.

מוכן לאהובתי שעושה דרכה במונית שירות צפופה בחום-קור של סתיו קייצי או שמא חורפי, והמונית מתנדנדת ימינה ושמאלה והיא בטח נחבטת בזרים אבל הכל נסלח כי אני יודע שאני שמחשבותיה. אוהב אותה, בלי מרכאות ובלי התחכמות. העתיד תלוי רק בי. בנו. בה.