קיבוץ מגידו, גיל חמש. שדות כותנה ירוקים, גבעות זהובות, והר געש שפעם היה פעיל. חורבות מגידו העתיקה, העיר המקראית, הר מגידו, בו, לפי המקורות, תתחולל מלחמת גוג ומגוג ואחריה תבוא הגאולה והארץ תשקוט והים ישקוט והשקט יעיר את המת שבמתים ונחיה כולנו, בני האדם, במושבת היפים ענקית שהגידול היחיד שלה יהיה גראס. זוכר מדרגות תלולות שיורדות לעומק החורבות, חושפות היסטוריה שאנחנו נוטים לשכוח. וזוכר את הבית של סוניה הזקנה, היסטוריה קטנה משלי בפני עצמה, האם עוד חיה, הזקנה? האם עדיין נחמדה? מי שילד תם. מי שמתבגר מטומטם. למעלה למטה, גבעות והרים, חורבות של כפר ערבי שפונה מרצון או שלא עם קום המדינה ועתה הוא מוקד לבילוי זוגות צעירים, וגם זוג אחד נרצח שם, ולמשפחות צעירות, ובגיל חמש או ארבע על הגבעה המוריקה של קיבוץ מגידו, ואבא וסנדוויצ'ים ושלושת בניו, ואיפה אמא אלוהים יודע, לא איתנו, אף פעם לא איתנו צריכה שקט מאיתנו צריכה לעבוד צריכה ללמוד צריכה להתפתח. הנה התפתחה. בבית בו אני גר עכשיו, לפני שנים רבות, שלושה אחים, אני מוציא לאחי האמצעי את היד מהמקום, ואנו חשים לחדר המיון ואני מתנצל ובוכה ומבקש מחילה, מתי כבר ימחל לי, מתי? ובכיתה ו', טיול לנחל יגור, אני ומוט ברזל שלא החזיק מעמד נופלים מספר מטרים על קרקע קשה, ורגלי הכואבת, ואבא גיבור, אומר לחברים - תמשיכו, נגיע. ואני זוחל על הקרקע, שלוש גפיים לי בלבד, ואבא מנסה, אבל משקלי מכריע אותו, ואין סחיבת פצוע ואין אלונקה, יש "תמשיך להתקדם בן, רק עוד קצת, עוד קצת". ומגיעים הביתה ואולי זה נקע והולך לישון וקם ומנסה לדרוך ואבא עוזר לקום, אחרי נפילה לרצפה, ומרכז רפואי בחיפה, וגבס על הרגל, ואין בית ספר, איזה כיף, אין לימודים, אין שום דבר.

אולי מרוב שאנשים מנסים לצדוק הם טועים, כי אבא ואמא הלכו איתנו או שהלכנו לבד לכל כך הרבה פסיכולוגים והנה אחינו הצעיר לא החלך לפסיכולוגים והוא נורמלי יחסית, הוא לא כמונו, הוא משתפר בלימודים, והוא לומד מהר, ויש לו הרבה חברים, אולי כל הפסיכולוגים שאמורים לעזור רק דפקו את הילדות אמרו לאמא ואבא תנו להם לעשות הכל, ילמדו מה זה חופש ואנחנו למדנו מה זה לזלזל בסמכות ולהשתין על מוסכמות ולרצות להיות כמו כולם אבל לא לדעת איך לפתור את זה. יסלח לי אלוהים שאיני מאמין בו. כך חונכתי. לבוז למה שאנושי. מותר לפחד, מותר לעשן, מותר לשאת בתוצאות. אסור להתפס. זה הפשע היחיד שיש בעולם. להתפס. לעתים. מילה מצויינת. לעתים כך ולעתים אחרת. פעם כך ופעם כך. הכל ניתן לפרשנות ולפרשנות-מחודשת, ולבחינה מחדש של העובדות. אפילו פשע, לא ברור מהו, אי אפשר להוכיח אותו, אפילו היו מאה עדים. מה זה אומר על העולם, חוץ מזה שהוא בנוי רובו ככולו ממוחות, ולא מהאירועים עצמם. אולי כל העולם הוא פרי דמיון שלי, ואני רק צמח בבית לוינשטיין בשנת 2493. אולי אין שנים ואין ישו ואלוהים ומוחמד ומשה וכלום. רק אני וכולכם פרי דמיוני. אולי אני הוזה.

המחשב גידל אותי. התכחשתי לחברה. שנאתי את בית ספר. שנאתי אנשים. אהבתי חיות. אהבתי בנות יפות. אהבתי ספרים. אהבתי סרטים. לא התחברתי למוזיקה. הייתה בלונדינית. וחומת שיער. ושחורת שיער. ומתולתלת עם שיער צבוע לבלונד. היו מחשבות. היו גימגומים. הייתה שתיקה. היה בית, בקיבוץ, של אבא. אהבתי לטייל שם בגשם, במגפיים ומעיל. היה הגשם הראשון פה ביישוב שלי. איך קפצתי את כל המדרגות עם מטריה גדולה, בשביל לעוף. הייתה הכבידה הארורה שהוכיחה לי, שחלומות על להיות סופרמן לא מתגשמים. סופרמן בכלל מת. יחי אלוהים? יחי העייש (שזה בעצם: יחיא עייש, "המהנדס" הראשון)! מסוקים מתעופפים מחוץ לחלון. מסגד קורא לתפילה להמון. זוכר נפצים וזיקוקים. חושב על לטאות ונחשים. על תקופה בלי פלאפון. בלי ארנק. מוצא עשר שקל על הכביש, בשטר. מישהו זוכר שהיה בכלל שטר? זוכר חצ'קון ראשון. נשענתי יום שלם על הסנטר בכיתה ה', כדי שלא ייראו. זוכר שראו, זוכר שהתביישתי. זוכר שסבתא מתה מהתקף לב. משום מה לא זוכר באיזה גיל הייתי אז. בריכה וים. טיול מאורגן לאכזיב. זוכר הרוג ראשון מהיישוב, רכוב על האופנוע. אומרים שהוא יצא מזה שלם. ושוב מפחד, מתבייש, מתחסד. שוב לא עושה שיעורים, נכשל, זוכר כשהמורות הפסיקו לשאול "מה העניינים?" כשברחתי הצידה, שהבנתי, שתמו ימי החסד של הילדות, ושעכשיו אני לבד. זוכר שזה הפחיד אותי מאוד. זוכר קשת בענן. זוכר אמריקה ומקדונלד'ס ו"וונדיס". זוכר קופסת שימורים בצורת איקס עיגול עם רוטב עגבניות. זוכר הכל. מסעות דייג מטורפים. יום אחד - 46 דגים. השיא שלי. כל כך מעט שיאים. זוכר את התנועה. הנוער העובד והלומד. פעם ראשונה כיתה ד', אחרי זה י' עד שנת שירות. זוכר הבטחות לאהבה שלא קויימו. זוכר, ומתבייש בקלות בה האמנתי להן. זוכר את עצמי עושה הכל כדי לא לטעות - ולכן טועה בהכל. זוכר שוב ביישנות. שוב חוסר בטחון. זוכר שזה  נגמר, שהתקשחתי, שזרקתי זין ואמרתי - עשו בי כרצונכם! איש לא עשה דבר. זוכר את הזמן האוזל. זוכר שאני לומד עכשיו משחק. שואל את עצמי אם זה ישנה לי את החיים. נוטה להאמין שכן. בחלומות שלי, כולם כבר הספיקו למות. גם אני. כשאמות, העולם כולו ייעצר.

זוכר את המתים. בכיתה ב' הבייביסיטר שלי, בתאונת אופנוע חרישית. בכיתה ה' סבתא, בהתקף לב. הסיפורים של אבא על סבא, והיומן שלו שהתגלה ברומניה, מתקופת השואה. רבין בכיתה ז'. סבא בתשעים ושבע, לא זוכר באיזו כיתה. בטח ט'. זוכר את הפיגוע הכפול בצומת בית-ליד. פיגועים בעפולה, בחדרה, בתל-אביב, בירושלים, בבאר-שבע, בחיפה, בנתניה, במחסומים. עכשיו גם בסיני. זוכר את הטלוויזיה והרדיו שמשדרים זוועות בלי הפסקה. זוכר מחשבות נוראות. זוכר התאוששות מפתיעה.

זוכר פחדנות, זוכר תבוסתנות, זוכר ויתור. זוכר שלא רציתי ללמוד, התעקשתי לא להיות חלש, גם המחיר של ויתור על כל פתיחת ספר כדי שלא יגידו שאני לא יכול - רק לא רוצה. זוכר שלא עישנתי סיגריה אחת עד כיתה י'. ומאז עד י"ב - שלוש סיגריות. זוכר שלא נגעתי בסמים עד הצבא. זוכר שלא אהבתי, זוכר שלא רציתי, זוכר שלא הסכמתי.

זוכר מדורות ל"ג בעומר כיתתיות, זוכר את כל הבחורות. זוכר את הילדות היפה עד גיל חמש, זוכר מאז רק התדרדרות הדרגתית. זוכר את העבודה בהרצליה. זוכר את הטיולים השנתיים. זוכר את מצלמת הוידאו שהסריטה. את אבא מגלה לי מי הוא, את אמא מדחיקה ונעלמת, את עצמי קרוע ביניהם. זוכר את הרגע בו אמרתי לעצמי שאין משמעות. שאין חרטות. שאין עכבות. זוכר את התקופה שהסדקים התגלו במערכת השקרים העצמיים. זוכר את הלבד. זוכר שמשם באתי, ושלשם אני הולך. בינתיים נהנה מהביחד.

יש עוד המון שאיני זוכר מפאת העייפות, בשביל זה ניתנו לנו 22 אותיות באל"ף-בי"ת. 20 TO GO.