בס"ד ובהשתדלותינו

תל אביבי יקר.

הידעת? בזמן שאתה הולך לך לעניינך, רץ ממקום למקום, עושה דברים "חשובים" וחי את חייך-

האחים שלך בדרום מופצצים

כן. אתה יודע. זה כואב ומפריע לך, אבל מה אתה כבר יכול לעשות?! אי אפשר לעשות כלום. כל מה שנשאר זה להמשיך בשגרה, לחיות את החיים ולהוכיח לאויבים שלנו שלא משנה מה- את הרוח שלנו הם לא יצליחו לשבור.

שגרה היא דבר טוב ומבורך, אבל לפעמים היא יכולה לטשטש ולעוור.

בתחילת הקיץ שעבר הייתה תקופה שבה בכל יום שלישי היו אזעקות בנתיבות. לפעמים אחת, לפעמים כמה, לפעמים ברצף ולפעמים במרווחי זמן. היה זה מוצאי שבת. חזרתי לתל אביב באוטובוס. הלב היה בנתיבות, הרגליים במרכז. הגעתי אל מעבר החציה מול רכבת ארלוזורוב כשלפתע שיירה ארוכה של אנשים חסמה את המעבר.

"הון! שלטון! חוסמים את איילון!" זוכר את זה? באותו ערב נופצו זגוגיות של בנקים. היו אמירות בדבר "קיץ לא שקט", ו"הפעם לא נהיה עדינים", אך כל מה שחשבתי עליו באותו רגע, כשראיתי את הלהט, את האש בעיניים ואת ההתלהבות היה: "מה נראה לכם?! האחים שלכם בדרום מופצצים ואתם חושבים רק על הכיס שלכם?!"

מצב חברתי חשוב לא פחות מביטחוני. כדי לנצח את אויבינו אנחנו צריכים להיות לא רק בעלי צבא חזק, אלא גם בעלי רוח חזקה. ובשביל זה- החברה צריכה להיות צודקת. אבל לפעמים יש הרגשה שאנשים מרוכזים אך ורק בעצמם, שבמדינה הקטנטנה שלנו אין לאנשים מקום בראש ובלב כדי לגלות רגישות לצרות של אחרים. וכשחלק אחד במדינה סובל- שאר המדינה תמשיך להתנהל כרגיל בלי שום עניין.

אני בטוחה שמוסדות יציינו את מה שקורה עכשיו. אני גם בטוחה שלכל אחד יש איזה קרוב או חבר שסובל מהמצב, ובכל זאת, אתה, האדם הפשוט שהולך ברחוב, האם כל זה באמת נוגע לך? האם זה יושב לך על הלב? מציק? מכביד? מפריע לישון בלילה? לא פאניקה או לחץ, אלא דאגה, אחווה ורגישות חברתית לאחינו בדרום. מה עשית היום בקשר למצב? הקדשת לזה מחשבה? דיברת על זה עם חבריך?

אתמול, בנסיעה מבאר שבע לתל אביב, אחרי שעה של נסיעה ברכבת סטודנטים שמחה וחברתית, גילינו שהייתה אזעקה בבאר שבע. אזעקה אחת עם 10 רקטות. מיד השתרר שקט. כולם החלו לבדוק מה כתוב בחדשות. ההרגשה הייתה של בגידה. ברחנו משם והשארנו את העיר במלחמה. אבל מה אפשר לעשות? מה?

אין לי מה לעשות, ואני משתגעת מזה. כשאדע מה לעשות- אעשה, אבל בינתיים הישיבה הזו רק גורמת לשיגעון. מה לעשות? לצאת לרחוב. לדבר עם אנשים. לנסות לעורר את המודעות. לנסות לחזק את הרוח.

נוהג ידוע במדינתנו הקטנה שכשיש מלחמה אנשים לוקחים יותר טרמפיסטים. יש לנו פוטנציאל עצום לסולידריות חברתית. לרגישות, חום ואהבה. אנחנו העם הכי מוצלח שקיים, אז בואו נראה את זה יותר. בואו נוכיח לעצמינו שהבועה התל אביבית לא כל- כך סגורה, והיא אמנם ממשיכה בשגרה, אבל במקביל שומרת חזק חזק בתודעה ובדיבור (ואולי אפילו במעשה) את אחיה הדרומיים.

שנשמע בשורות טובות