הנה, חזרנו לפה.
לבלוג היקר הזה.
הרי צריך לעדכן מדי פעם, שהבלוג לא ירגיש חרדת נטישה ויהיה עצוב.
התבקשנו לכתוב במסגרת הלימודים טור עמדה, ולפרסם אותו באחד מאמצעי התקשורת. מדובר במשימת בונוס, שמי שממלא אותה מקבל תוספת נקודות לציון הסופי.
ניסיתי כמה פעמים לשבת ולכתוב נייד עמדה, באמת שניסיתי, אבל כנראה שמדובר במשימה בלתי אפשרית..
איך סטודנט(ית) במדינת ישראל יכול(ה) למצוא זמן לדעות, לעמדות ולמחאות? בתוך כל המרוץ המטורף הזה של החיים, איך אפשר?
יש לי מזל, בחרתי ללמוד משהו חברתי- ככה שתוך כדי הלימודים מסתכלים החוצה. המזל ממשיך כי בסוף הלימודים אוכל לעסוק במקצוע שכל כולו עזרה ועשייה חברתית. זה ממש טוב, אבל.. מה עושים עכשיו?
כשמזגזגים בין לימודים ועבודה כדי לגמור את החודש, אין כל כך זמן להתעסק בדברים חשובים. אין זמן ליצור מהפכות, אין אפשרות לכתוב מאמרי דעה ולמחות על עוולות חברתיות- אין זמן אפילו לגלות על קיומן של עוולות חברתיות!!!
אבל רגע, אולי אני בעצמי חלק מעוול חברתי?
כשאנשים מתרוצצים כמו עכברים כדי להצליח לשרוד, הם לא יכולים לעשות כלום כדי לשנות את המצב. אתה חייב לרוץ חייב חייב חייב חייב, כי אם תפסיק תישאר חסר כל. אם תנסה לרגע להביט סביב, לבחון את מצבך, לחשוב מעט-
תמצא את עצמך חסר כל...
מזכיר לי ספר אחד "דפוק וזרוק בפאריז ובלונדון" של ג'ורג' ארוול. המספר קם בבורק, הולך לעבוד בביסטרו עד שעות הלילה המאוחרות, מקבל בסוף היום כסף שמספיק לו בדיוק לפרוסת לחם ומקום לישון- וזהו. אין לו אפשרות לחסוך. אין לו אפשרות לבחון את מצבו. אין לעובדים אפשרות להתאגד- כי אין להם זמן והם חייבים את הכסף. אין אפשרות לכלום..
כשהייתי צעירה קצת כעסתי על זה. כעסתי על העובדה שפעם סטודנטים היו אלה שהובילו מהפכות, אלו שקמו וצעקו, אלו שעשו, אבל היום- כולם עסוקים רק בציונים שלהם.
היום אני מבינה כמה טעיתי. כמה שפטתי לפני שהגעתי למקום. אם לא נלמד למבחנים- לא נוכל להתקדם מהמקום הזה שאנחנו תקועים בו, ובזמן שאנחנו לא לומדים- אנחנו עובדים בעבודות סטודנטים כדי שנוכל לנשום ולחיות.
כנראה אותם סטודנטים הובילו מהפכות בחופשות סמסטר, היו מחוננים או שפשוט היה להם ממה לחיות והם מחו כי העולם נראה להם עדיין מקולקל.
איך הגענו למצב הזה? איך?
תזמורת של איש אחד
מילים: יונתן גוטהילף ז"ל
לחן: שי גבסו ואלדד ציטרין
אם יתנו לי זמן -
אני אוכל לשנות
את העולם הזה שלי.
כל האנשים החיים
יאהבו כמו שאני ואת אוהבים.
אני פסל של חיי, פסל ללא כלים
אני נשאר רק עם ידי
מנסה להגשים.
כשבידי עט בלבד
אני תזמורת של איש אחד
מנסה שהעולם שלי ישיר
לא מנצח אף אחד.
אם יתנו לי זמן -
אני אוכל לשנות
את העולם הזה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הבלונדה