היי כולם!!! זאת הפוסט האחרון שלי ואני ממש מתרגשת!!!

(באמת כתבתי זאת, יכולים אפילו לבדוק בפוסט הראשון)

הרגע הזה שבאמצע הגיבוי קופצת הודעה מהאנטי וירוס והלב עוצר שניה כי אולי זה לא גיבה..

אז.. זהו? נגמר ישרא? נסגר?

הכל מלא פה בפוסטי פרידה. סיום. סיכום. יש לי דמעות בעיניים ובלב כי זה ממש עצוב, אבל הן לא יוצאות כי- עצוב עצוב אבל יש גבול.

אני ממש מתלבטת אם לכתוב גם פוסט סיכום כזה. "חוויותי מלידת הבלוג ועד סגירתו, א.הבלונדה, 2017" אע?

מצד אחד ממש בא לי. מצד שני- מי יקרא את זה? אני? מתי? הרי אף אחד לא קורא פה.

חוץ ממני.

זה כמו המחברות. האדומות, הצהובה השמנמנה. אף אחד לא קורא בהן. כמעט.

לפני כמה שבועות עשיתי טעות. הוצאתי את המחברת הצהובה וקראתי בה. רציתי להזכר בעצמי אחרי שקצת הלכתי לאיבוד. השארתי את המחברת בחוץ.

בעלי שאל למה הוצאתי אותה. הסברתי לו שאני מרגישה ששכחתי את המהות, ששכחתי למה אני עושה מה שאני עושה, ואז אני עושה שטויות הוא פתח והתחיל לקרוא בה. 

יצא לו לקרוא בה בעבר. עוד כשיצאנו. הייתי אז כל כך נבוכה מזה, כי זה ממש ממש אישי. הכי אישי שיש, אבל זו הייתה בחירה שלי לתת לו לקרוא.

ביקשתי ממנו שיקרא בשקט, בלב. גם עכשיו ביקשתי ממנו את זה.

אז הוא קרא, והגיע לעמוד (שהוא כנראה פספס) שכתבתי בו על מישהו אחר. זה היה לפני שהכרנו בכלל. זה גרם לו לקנא.

טוב, לא נורא.

אז נחזור לעניינינו.

אם אף אחד לא קורא פה, למה אני כותבת? בשביל עצמי כמובן. התשובה הזאת די ברורה. לפרוק, לשפוך, להוציא, להרגע. זה מעין פסיכותרפיה עצמית. טיפול פרוידיאני כשאני המטפל והמטופל. זה מגניב בטירוף, וזה חלק מהעניין של כתיבה. אסוציאציות לא נשלטות, נושאים שלא חלמתי להגיע אליהם כשנגעתי לראשונה במקלדת/ עט, ואמת פנימית שמשתפכת החוצה עם כל הטוב והרע שבדבר. 

אז אולי כדאי כן לסכם את הבלוג? למרות שזה ממש מרגיש רע כל ההספדים האלה.. הי! זה שישרא נסגר לא אומר שמפסקים לכתוב! אני פטוחה שאף אחד פה לא יפסיק לכתוב כי ישרא נסגר. יש היום כל כך הרבה פלטפורמות, כל כך הרבה אופציות להמשיך.. נכון, זה לא באתר הזה, זה לא המשך ישיר של הבלוג עם השם הייחודי והזהות שנבנתה מאחורי זה, אבל זו עדיין כתיבה. 

ועדיין, זה יהיה כמו לזרוק את המחברות לפח ולהתחיל לכתוב מחדש. זה לא זה. לא.

כשיצאתי לשירות לאומי, התקופה שבה די הפסקתי לכתוב פה (מחסור באינטרנט+מחסור בפרטיות= פחות לכתוב. לפחות פה), למדתי כמה אנשים פוחדים משינויים. הקהילה בה שירתתי הייתה קהילה מאוד מקובעת. הכל היה חייב להתנהל בדיוק לפי איך שהם רגילים מאז שנולדו. סעודת שבת חייבת להיות ברווח של שעה- שעתיים מסוף התפילה, חייבים ללבוש חולצות מרופטות ואין מצב לנסות להכניס משהו חדש (וואי, ממש הקצנתי. #סליחה). 

בקיצור, אפשר ללמוד מזה גם על עצמי. גם אני פוחדת משינויים. גם אני אוהבת להתרפק על העבר הנוסטלגי-חמים-כיפי. לקרוא פה פוסטים ולחשוב 'יואו, איזה מוזרה הייתי' ביחד עם 'וואוו, באמת כתבתי את זה? לאן נעלמתי היום? מה קרה לי?'.

אז מה קרה לי? התבגרתי. השתניתי. התבלבלתי. התערבבתי.

החיים באמת סוחפים. הם מירוץ. אין זמן לנשום. אין זמן לחשוב. בטח שלא לכתוב..

קמים בבוקר לצלילי בכי, מארגנים ילדים, מארגנים את עצמי, יוצאים, זורקים אותם במסגרות, זורקים את עצמי בעבודה, עובדים עובדים עובדים עובדים עובדים, יוצאים מהעבודה ישר לגנים, גינה, משחקים, ארוחת ערב, אמבטיות, לישון, לישון.

בום נופלים, נרדמים, נגמר היום.

קמים בלילה לשים מוצץ.

ואז בבוקר שוב בכי....

לא, אין זמן. אין פנאי. לא שמעת? לא ידעת? היום מכינים במטבח לביבות.

הכל התחיל אי שם בחופש הגדול שלפני כיתה ח'. TC הייתה באתר כזה שקוראים לו ישראבלוג. היא גם הייתה בפורום של גאיה ועוד כל מיני דברים TCים כאלה.

כמובן שאני וג'יין חיקינו אותה והתלהבנו ממה שהיא עשתה. 

ואז פתחתי את הבלוג שלי. הבלונדה שכותבת שטויות ועשה שטויות של ילדות שעולות לכיתה ח' וחושבות שהן מגניבות. יש משהו כיף בגיל הזה, קליל, חופשי. אני רואה את זה הרבה בחניכים שלי (מש"ה AKA פיגור) וחושבת על זה הרבה- חוסר הגבולות, חוסר המעצורים וחוסר מנגנוני ההגנה. אומרים מה שרוצים, עושים מה שרוצים, מתפרעים ומשתוללים. נותנים לרגשות להתפרץ ולהשתולל, לטוב ולרע. לא חושבים על איך אני נראית בעייני אחרים, מה הם חושבים על זה וכו'. רק שבחופש לפני כיתה ח', בניגוד למש"ה, כן יודעים לעצור ולהגיד- טוב, זה מוגזם. הרבה פעמים כבר הרבה אחרי שזה מוגזם, אבל יודעים לשים את הגבול מתישהו.

אז כתבתי, כל התיכון כתבתי. גדלתי והתבגרתי והתחלתי לעצב את עצמי. מי אני, מה אני, במה אני מאמינה ומה אני חושבת.

היו סיפורים מצחיקים, היו דברים רציניים והיה קצת עצוב. הכי הרבה היה כיף. פשוט כיף.

יש אנשים שתקופת ההתבגרות שלהם איומה. עצובה, קשה ומאתגרת. לי היה כיף. למרות כל האתגרים, הקשיים והנפילות. הלילות שטופי הדמעות. האכזבות- היה לי כיף!

טוב, חפרתי על המילה כיף.

ואז הגיע השירות. כאמור, לא היה לי אינטרנט. לא היו אז סמארטפונים (זה רק התחיל והיה יקר בטירוף, וגם לא היו אז חבילות ללא הגבלה)והמקום היחיד בו היה מחשב שהיה זמין לי היה במשרד של החינוך. 

אין מצב ללכת למשרד של החינוך בלילה ולשבת שם על המחשב. זה היה מפחיד מדי.

גם הייתי עמוסה ממש. חזרתי הביתה אחת ל5 שבתות בערך (פחות או יותר) ואז כל מה שרציתי היה לישון ולצאת עם חברות. עשיתי שירות לאומי, לא צבא, אבל היה עמוס בטירוף.

נגמרו שנתיים שירות, התחילה מדרשה בדרום המופגז. הפעם חזרתי הביתה כמעט כל שבת, היה יותר רגוע, אבל אותו כנ"ל של חוסר באינטרנט+ חוסר בפרטיות היה עדיין תקף. כתבתי. הרבה על הדרום. הרבה על ההפצצות. 

נגמרה המדרשה. ההורים לחצו להתחיל ללמוד. לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי והתחלתי ללמוד סיעוד בבאר שבע. 

הפעם הייתה פרטיות, ואחרי לבטים גם נרכש נטסטיק (הסמארטפונים והללא הגבלה כבר היו, אבל עוד לא ממש נפוצים כמו היום). 

עדכנתי. 

ב15.11.12 כתבתי פוסט על זה שנסעתי הביתה. התחיל עמוד ענן.

עמוד ענן היה מאוד משמעותי בשבילי.

הייתי בתקופה ההיא בבית, ידיד שלי היה בדרום.

כל המלחמה התכתבנו בצ'אט של הפייסבוק.

מפה לשם, מיד אחרי שבועות התחתנו.

אבל נחזור רגע אחורה.

אחרי סמסטר אחד הבנתי שמקומי לא בסיעוד. מי שחולמת להזיז את העולם ממקומו לא תעה זאת על ידי פתיחת ורידים. סיעוד זה חשוב ומשמעותי, אבל זה לא זה.... עזבתי.

המשכתי לחפש את עצמי. שמעתי מחברה שהיא לומדת עבודה סוציאלית קהילתית. התלהבתי. הנה! מצאתי את שביקשה נפשי! מצאתי את מה שחיפשתי כל חיי! מיד נרשמתי בשמחה ללימודים. באותו זמן חזרתי הביתה והתחלתי לעבוד בבנק.

הייתי כל כך שמחה. כל כך מאושרת. הרגשתי שהנה- הגעתי למימוש עצמי, לפסגה של מאסלו. מצאתי את החצי שלי ואנחנו מתחתנים. מצאתי את התחום בו רציתי לעסוק ואיתו ליצור שינוי בעולם- זה זה! איזה כיף!!!

כשאנשים הולכים לפסיכולוג, זה בדרך כלל בגלל בעיה כלשהי. לפעמים בעיה רצינית ואמיתית: בעיה נפשית (במקביל לטיפול תרופתי), התנהגותית, חברתית, ולפעמים זאת בעיה מעורפלת כזאת כמו הרגשת חוסר שלמות, חוסר מיצוי או חוסר- בגדול.

אני הרגשתי שלמות. כלום לא חסר לי. כדברי שירי מימון: "יש לי הככככלללל, יש לי הככככל". באותם רגעים טיפול פסיכולוגי לא הרגיש לי נדרש, ודי שכחתי מהכתיבה. גם פה וגם במחברות. כתבתי מדי פעם פה ושם, אחת לכמה חודשים/ שנים. אבל לא הרגשתי בזה צורך. ברוך ה'.

מאז נולדו כבר שני ילדים, קנינו בית, סיימתי תואר- שלוש שנים מפרכות ומלמדות.

סימתי תואר.

הנה, הגעתי למה ששאפתי אליו, לא? הגעתי לפסגה, אני סוף סוף עובדת סוציאלית- משנה עולמות...

אבל אז התעוררתי.

החיים גרמו לי להבין שזה לא כזה פשוט וקל.

האמת, עוד בשנה ב' התחלתי להתעורר מהחלום, אבל המשכתי לעצום עיניים, לנסות להרדם שוב ולחזור אליו בכוח.

זה עבד טיפה בשנה ג', אבל לא לגמרי.

מסתבר שהחיים לא כל כך פשוטים. כשמציבים במשוואה משפחה, אהבה וילדים מול קריירה, מיצוי והגשמה עצמית המשוואה לא מאוזנת. 

עבודה קהילתית דורשת עבודה אחה"צ ובערב. מאוד קשה למצוא עבודה כזאת שיש בה אחוזי משרה גבוהים (ל100% משרה אין מצב, 75% זה כבר יותר סביר. בד"כ זה סביב ה40%-50%), ובמקביל, הדרישות הן כמו של משרה מלאה. כשאחוזי המשרה נמוכים המשכורת לא מתגמלת וזה שובר.

כן, כסף זה שובר. צריך כסף כדי לחיות, כדי לאכול, כדי לקנות בגדים לילדים וכדי לתחזק רכב. כסף זה לא מותרות. כסף זה אחלה תמריץ כדי לצאת מהבית בבוקר לעבודה כשעייפים מלילה לבן עם התינוק או ממש לא מתחשק להגיע.

כשהעבודה מספקת ומעניינת גם את השכר נמוך וצריך להצטמצם זה לא נורא.

אבל כשהעבודה המספקת והמעניינת הזאת מתנגשת עם לראות את האנשים שאוהבים, את המשפחה שהקמת, בנית וילדת, כשזה גורם לפספס את הילדים אחרי הצהריים, בקושי לדבר עם הבעל כי מותשים, זה כבר מתחיל להיות קצת יותר נורא.

לא, עבודה קהילתית זה לא בשבילי. לפחות לא בשלב הזה של החיים. אז אני עובדת בעבודה סוציאלית לא קהילתית. 

אני מחבבת את העבודה שלי, היא נחמדה, היא נוחה, קרובה לבית, משרה מלאה, תנאים טובים, שעות מושלמות.

אבל זה לא זה...

אני עוזרת לאנשים, אני משמעותית, אבל אני לא מרגישה שאני מזיזה את העולם ממקומו. אולי גרגר חול קטן בו, וגם זה אולי.

תמיד רציתי לעשות שינוי בעולם, ולו קטנטן. הנה, אני עושה שינוי קטנטן, אז למה זה לא מרגיש לי מספיק?

שוב נפער הבור, שוב מופיע חסר, איך שירי אמרה: "אבל אבא שלי צדק, בסוף צריך לגדול". אז אבא שלי אומר לי תמיד לנסות להגשים את עצמי ולעזור לאחרים. מבחינתו הוא רואה כמה אני משמעותית. אבל לי זה לא מספיק.

והנה, פה אני צריכה את הבלוג והמחברות בחזרה. להמשיך לכתוב, להמשיך לחפור בתוכי, להמשיך להתלבט, תוך כדי קריאה אחורה ומבט לעתיד.

המחברות נשארות. הבלוג לא. 

ישרא נסגר.

כל מי שאני ומה שאני כתוב פה. מה שבניתי בתוכי. החלומות. השאיפות. הכיוון.

והאתר הזה פשוט נסגר. הפסיכולוג הממוחשב נעלם. צריך לגבות הכל.

אנסה להעלות את הכל לענן. יהיה לי מספיק מקום בדרופבוקס או שכדאי לנסות להעלות לדרייב?

אפשר להעלות קבצי HTML לדרייב?

אלי אלי

האנשים מכורים 
לגמילה אני מכור 

אלי אלי

הראה לי אני לא רואה כבר

מה זה טוב 
אלי אלי

הראה לי 
אני לא רואה כבר

את הסוף 

(מנגינה של לכה דודי)

בתוך ביתי

ילד שעשועים 
מחפש לו את הדרך

למרוד 
להפסיק ולו לרגע

לחשוב

אלי אלי

הראה לי אני לא רואה כבר

מה זה טוב 
אלי אלי

הראה לי 
אני לא רואה כבר

את הסוף 

(שוב מנגינה של לכה דודי)