בס"ד ובהשתדלותינו

כן כן, נזכרתי בבלוג הזה.

אחרי 4 חודשים שלא כתבתי פה, והרבה זמן שלא באמת הייתי פה.

נכון, יש דברים שצריך לעשות. סוף סוף הפיץ נרדם, ויש מעט פנאי לדברים שצריך לעשות.

צריך לשטוף כלים, ללמוד, לסדר את הבית, להסתכל על הגשם..

אוי, הוא התעורר. שניה, נשים לו מוצץ. 

אבל נזכרתי בבלוג, אז צריך לכתוב פה, כמו בכל פעם שאני נזכרת..

איך זה קרה? בדרך פלא כלשהי אבא של פיץ, שהוא במקרה גם שותפי לחיים, החצי, אישי ובעלי, גילה על הבלוג. 

שוב.

ממזמן סיפרתי לו על המקום הנחמד הזה, אבל זה שעמם אותו והוא שכח. ואז סיפרתי לו שוב וזה שוב שעמם והוא שכח. ושוב ושוב.

כל פעם זה: "הו!! הבה נקרא את הבלוג של הבלונדה ונראה על מה היא כתבה!! מוהאהאהא!! נגלה את סודותיה הכמוסים ונראה כמה שובבה הייתה בצעירותה!!"

-הפסקה לצורך נסיון להבין מה עובר בראשו של פיץ

אוניברסיטה? לא.

לישון? לא.

לאכול? כן!!!

יש!-

אז איפה היינו? כן. האהוב גילה שוב, ובעקבות זה נזכרתי בך, בלוג יקר.

הסתובבתי קצת בין הפוסטים. טיילתי בנבכי הדפים. נכנסתי לואדיות ועליתי בהרים.

עם פיץ ביד ישן על הכתף. ובחוץ גשם שוטף.

היה נחמד, הייתי צעירה, הכל נראה ורוד.

לא שעכשיו לא ורוד, עכשיו סופר ורוד, אבל התבגרתי, וזה גורם לראות גם את האפור שבין הורודים.

ומה השתנה מאז? טוב, התקדמתי צעד בדרך להזזת העולם ממקומו. אני לומדת עבודה סוציאלית.

פגשתי אדם מיוחד במינו. אדם טוב שכיף להיות ליידו. נעים, מרחיב את הלב ומשמח. החלטתי להיות רכושנית ולקחת אותו להיות לצידי לשארית חיי.

הוא ואני החלטנו שאנחנו אנשים טובים וחמודים כל כך, שרק יעשה טוב לעולם אם יהיו בו עוד כמונו, אז הולדנו את פיץ.

ואז גיליתי שלא פשוט להיות גם אמא וגם סטודנטית. אבל לא נורא. נתגבר.

נזכרתי בישראבלוג בכלל. התחלתי לשוטט בבלוגים שפעם הייתי קוראת הרבה. היו מגיבים אצלי, הייתי מגיבה אצלם, מעיין 'קח ותן' של ישראבלוג.

אף פעם לא הבנתי את זה.

פעם הגבתי בטעות בבלוג של מישהי מתנשאת. אז היא וכל חבריה צחקו עלי. הם היו מבוגרים ממני באיזה 10 שנים. וזה בכלל היה בבלוג אחר..

גם הייתה תקופה שהגיבה אצלי צמחונית אחת, קצת מעורערת בנפשה. היא הגיבה אצלי תגובות זועמות על דברים שהגבתי אצלה, פשוט ענתה לי בבלוג שלי על מה שהגבתי אצלה, בלי לקרוא את הפוס שהגיבה בו.

לפעמים היא כן קראה, ואז הייתה מגיבה תגובות נזעמות.

הייתי זועמת עליה בחזרה, והיינו מתכתבות בשעות לילה מאוחרות בתגובות. עד שפעם אחת היא ממש עצבנה אותי, וראיתי אדום מול העיינים. אז TC הרגיעה אותי, ואני החלטתי להוריד הילוך.

הגברת ראתה שכבר לא כזה מעניין, הגיבה קצת ברוגע ונעלמה.

ואז החלו אנשים כמוני להגיב כאן. טוב, אולי קצת יותר דוסים ממני.. חבר'ה בערך בגילי, ילדים טובים וחמודים.

הם לא עבדו לפי כללי המסחרה. בקושי קראתי והגבתי אצלם, לא שהם היו זקוקים לזה. 

אבל אז התחיל השירות הלאומי, והכתיבה פה דעכה.

במקומות אחרים כן כתבתי. מחברות שלמות מילאתי. מחשבות, רגשות, חלומות, לבטים.... כתבי המון! עברתי המון! פגשתי אנשים שלא חלמתי לפגוש, ראיתי דברים, למדתי, נחשפתי לדעות וגם גדלתי. התקופה הזאת מסוף התיכון ועד היום זכתה לאיזכורים פה ושם בבלוג. מעט. מעט מאוד. אפילו לא קצה קצה...

ואז נשארו רק שלושה אנשים שהגיבו פה, שניים, אחד... הם היו מתחלפים. קוראים פוסט אחד או שניים ומתיאשים. ככה זה כשלא מעדכנים.

והאמת? היחידה ששמרה אמונים לבלוג זו טיסי, אפילו יותר ממני. טוב, לא רק היא, גם שורדון, הילד הקטן, אחינו הילדון נוהג מדי פעם לשאול אותי מתי אעדכן.

אז הנה, עדכנתי! תדאאם!!!

-פיץ שוב נרדם. אולי אלך לישון גם-