I go for mine.

אף אחד לא יבין מזה לאבד חברה לאנוקרסיה בולמיה דיכאון והפרעה דו קוטבית.

והכל בשנה וחצי.

היא השתגעה לי מול הפנים...חתכה את עצמה...הכל סובב סביב הבתי חולים הכדורים.

והכי גרוע,זה שהמשפחה בונה עלי את הציפיות של להציל אותה.

מתקשרים אלי שהיא מאבדת את זה...ומבקשים עזרה,ואני צריכה לשבת איתה ולשמוע את

השטויות שיוצאות לה מהפה.

ועוד מצפים ממני,שאני אתנהג כאילו כלום ושום דבר מזה לא יכול להשפיע עלי.

"מה קרה לך?"

"השתגעתי...אני רוצה למות"

יופי.

אני רוצה את החברה הכי טובה שלי שוב,זאתי שהצחיקה אותי,שגרמה לי להרגיש כאילו יש טעם להכל,

הייתה שמה...התנהגה כמו בן אדם.

אני כועסת עליה,כל שיחה איתה ממוטטת אותי....אני נרקבת מבפנים בגללה.

בא לי להרביץ לה כל כך חזק שתתעורר מהסרט שהיא חיה בו.

אני שונאת אותה עכשיו.שונאת את מה שהיא נהפכה.שונאת את התלותיות ,את הדיכאון...

זה כמו מועקה שלא יורדת ממני.

Wake up.....please