כל סוף שנה אותו דבר, הבית ספר הזה פשוט משגע אותי ודופק לי ת'סכל.
פרוץ של צחוק על משהו מגוחך שאמרתי ואז תוך צחוק פרוץ של בכי בגלל המצב העלוב שבו אני נמצאת.
עוד פעם ההרגשה שבדוגרי כבר לא יעזור כלום, המצב שלי במיוחד נפשי כל כך מסכן שאין כבר מה לחשוב.
אם שנה שעברה עוד חיכיתי כל הזמן לנס ותאכלס הוא קרה בסוף והציל אותי ...השנה אין כבר
למה לקוות אני מתגלגלת לשום מקום. אני יודעת שהחיים שלי בסדר,אני בסדר ועוד יהיה בסדר אבל
בסדר זה דבר יחסי...בעיני כבר איבדתי את עצמי,השפלתי את עצמי ולא הוכחתי את עצמי בשיט.
אני בעצם מרגישה שבגדתי בעצמי...מישהו פעם אמר לי שכאשר מתחילים לקרוא לבן אדם בוגד אז
נקבע דינו כמוות ואין כבר דרך חזרה, אני לא אהיה עד כדי כך דרמטית כלפי עצמי אני אשרוד ואפילו
אם אני מושפלת , אני אמשיך לחיות עם זה.
אם אתם רוצים לראות דוגמא לפסיכית ...אז בואו לכאן זאת אני...באופן הכי לא רשמי
פשוט כאן ועכשיו אני מכריזה בשביל עצמי - אני פסיכית - ואין כבר מה לעשות עם זה. חייב להיות איזשהו
זכר שיקבל אותי ,כמו שאני זאת אומרת פסיכית לחלוטין.
אתם צריכים להבין שכאשר בן אדם נמצא בו זמנית בצחוק הסטרי וים של דמעות יורדות מעייניו זה כבר סימן
שהגיע זמן לקחת הפסקה ואין טעם להמשיך...הבעיה היא שהאוטובוס לא יחכה לי ונתקלים בעובדה קשה שלא משנה
מה אבל חייבים לרוץ אחרי האוטובוס ולהשיג אותו(שלא נדבר על להיות איתו בקצב).
אני עדיין מרגישה מקולקלת ושעוד לא הגיע הבן אדם שיתקן אותי או שעוד לא צברתי מספיק כוחות כדי שהפצעים
יחלימו מעצמם. אני כל כך מפחדת שוב להפגע כתוצאה מזה שסופסוף נפתחתי למישהו או שהסכמתי לעצמי להקשר
אליו...
יותר מדי פחדים,מחשבות,חרדות וירידות...אפילו המיזג אוויר מחניק כאילו גם הוא רומז לי שאני מיותרת כאן,
לפחות עם הצורת החיים העכשוית שלי !
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
veta