Way to change

מאז שאני זוכרת את עצמי חיכיתי לנסיך על סוס הלבן.

כשהייתי קטנה בערך מגיל חמש עד שלוש עשרה כנראה,הייתי מתאהבת בכל דבר שזז;

השכן של סבתא,ילד בלונדיני קטן מהכיתה,הבחור הגדול והרציני מהשכונה הקרובה...כשהייתי

בת 9 בערך ועלינו לארץ הצלחתי אפילו להשפיל את עצמי סופית ולהדלק על בחור בן 13 שהתגורר

כמה קומות מתחתי ולשלוח לו מכתבים אנונימיים ממישהו שטען שאני דלוקה עליו,היה הכול טוב עד שלא

תפסו את החברה שלי ששמה את המכתבים ליד הדלת שלו וההורים שלו התעצבנו וכמה חודשים טובים

פחדתי להתקל בהם...לא נעים0.0

לאחר מכן היו עוד כמה קרשים עם מעשים מטומטמים שאפילו מפדח להזכר בהם,מה שחשוב שבערך

מכיתה ח ועד עכשיו שזה בערך תקופה של תהליך ההתבגרות שלי והשלב שבו אני מי שאני באמת ;

בעלת ביטחון עצמי,מרוצה מאיך שאני נראת ומעריכה את מי שאני ,אני פשוט לא מצליחה להתאהב

ולא מצליחה לאפשר לעצמי להרגיש בנוח עם בחור כלשהו...פשוט כיף לי עם בחורים,אני אוהבת את

תהליך הפלרטות,לגרות אותם ולהגיע למצב שבו הם רוצים אותי אבל כשמגיע לשלב ''יאללה אנחנו

ביחד,בונים מערכת יחסים'' זה פשוט לא מצליח!

אז עד תקופה האחרונה היה לי מאוד,מאוד אבל מאוד אכפת שאני לא מצליחה להתאהב,שאני גברת עם

לב עשוי קרח או שאני לא מתחברת לבחורים כי אני מחפשת את המושלם(מכל הבחינות).

היו הרבה מחשבות למה לא יוצא כלום...אולי בגלל שאני גרה בעיר קטנה שאני מכירה בה כמעט את כולם,

אולי בגלל שיש לי אופי קשה או שאני בררנית מדי... בסופו של דבר הדבר הכי מרגיע היה לחשוב שהעיר

קטנה וכשאעבור לעיר הגדולה אמצא את בחור חלומותי...

טוב אחרי כל הריגשי הזה ותקופה ארוכה שבכיתי בגלל סרטים רומנטיים עם הפי אנד שאצלי לא קיים עד

עכשיו, הגיע יום שאני יודעת שבעוד חודש אני עוזבת לת''א לעיר הגדולה שבה יש שפע של בחורים שביניהם

אני אמצא את האחד שיאהב אותי ובלה בלה בלה ואני אאהוב אותו וכל השאר הבולשיט.

אז מה אני חושבת עכשיו , קודם כל נראה לי שזה ממש לא קשור שפשוט באמת לא הגורל לפגוש בחור הנכון.

אם המעבר לת''א אני לא מרגישה שבאמת יש בחור שמחכה לי שם, ויש כמה מוכרים שכבר מחכים לי שם וטוענים

שהולכים להזמין אותי לדייט ברגע שאני מגיעה...אבל מה אני מרגישה? אני מרגישה שזה שוב לא האנשים הנכונים,

שבת''א יהיה הכול עוד פעם  בדיוק כמו כאן ומה הכי מפחיד? אני השלמתי עם זה שרוב הסיכויים אני לא אמצא

את האחד והיחיד שלי, שאשאר לבד...ואני אדישה ...פאקינג אדישה!!! מה נהיה ממני?לא אפגוש בחור?טוב אז לא.

אני מסוגלת לחפור הרבה ובכל מיני שיטוות,כתב,דיבור,הבעות פנים ושפת גוף אבל כשבאמת צריך

וזה לכוונה טובה פתאום אין לי כוח וזמן.

מה למעשה מתבקש ממני?לכתוב מכתב לאוניברסיטת חיפה ,למה למרות הציון הפסיכומטרי המזעזע שלי,

הם בכל זאת צריכים לקחת אותי לפקולטת משפטים.

הסיבה העיקרית שבגללה אין לי כוח לרשום את המכתב זה כי יש בקושי 10 אחוז שהמכתב הזה באמת ישפע,

שנית לא באמת מתחשק לי ללמוד בחיפה ואני מעדיפה לעשות שנה של מכינה בת''א ומשם להמשיך ללמוד בת''א

משפטים.

מצד שני לבזבז שנה על מכינה כשאני יכולה כבר להתחיל ללמוד השנה ...בסופו של דבר החלטתי שאני ארשום את המכתב

כאן ואז אשלח אותו במייל לאוניברסיטת חיפה ומשם כבר יתגלגלו העניינים אולי יקרה נס וזה ישפיע[=

הנהלת אוניברסיטת חיפה שלום,

שמי ... מ... ואני פונה אליכם בנושא מאוד משונה ומקווה לעזרתכם.

קודם כל אני אנסח את הבעיה שבה נתקלתי,אני בחורה בת 18 אחרי תיכון שמנסה להתקבל

לעתודה למשפטים,הצלחתי לעבור את המיונים שהיו בפרקליטות הצבאית ואת מיוני קצונה של

מכון אדם מלא וכל מה שמונע ממני על מנת להתקבל לפקולטה למשפטים זהו הציון הפסיכומטרי שלי.

ממוצע הבגרויות שלי הוא 102 ובשביל הממוצע הזה השקעתי המון מאז שעליתי לחטיבה.הייתה לי מחשבה

שאני צריכה להשיג מטרה כלשהי בחיי וכל התקופה הזאת למדתי והשקעתי על מנת שלאחר התיכון אני אצליח

לעשות משהו שאני באמת אוהבת ונהנת ממנו ולצורך העניין זה משפטים. ניסיתי לשפר פסיכומטרי מספר פעמים במהלך

התיכון אך תמיד למרבה הצער זה היה בתקופות לחוצות של לימודים והתרכזתי בשני הדברים בלימודים ובפסיכומטרי

ומה שיצא שהציון הפסיכומרי נפגע וכרגע עומד על 563.

אני התקבלתי למכינה קדם צבאית אשר בה אנסה לשפר את הציון הפסיכומטרי שלי שוב אבל ממש כואב לי להפסיד

שנה שלמה של לימודים, ולשפר לא רק פסיכומטרי אלא עוד מקצועות בזמן שממוצע  הבגרויות שלי גם כך גבוה

ולא דרוש שיפור.

שמעתי שבחלק מן האוניברסיטאות קיימות ועדות חריגים שבהם מחליטים האם ניתן לקבל מועמד למרות הציון הפסיכומטרי,

נגיד בהתחשבות בממוצע גבוה של בגרויות או פרטים אחרים.

אני באמת אשמח אם תוכלו לעזור לי ולהגשים חלום ללמוד בפקולטה למשפטים.

תודה רבה,

אלוהים וזה משהו פטטי ומסכן שהצלחתי לנסח,לפחות הצלחתי סופסוף...