אני חייבת לומר, די אבדה לי התקווה שיום אחד אתרגל לזה. מתחילה לחלחל ההבנה האיטית שלא, זה לא יקרה. לא משנה כמה פעמים אני אחווה את אותן תחושות, את אותו המחנק בגרון, את דפיקות הלב והרעד בקול, את הרצון שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי פנימה, את הבוז והשנאה שאני חשה כלפי האנשים שנמצאים מולי וגורמים לי להרגיש קטנה, מטופשת וחסרת אונים.
לא מתרגלים לזה.
הזמן לא הופך את זה כואב פחות, ההיכרות לא מאלחשת את הכאב, הניסיון לא מפחית מעוצמת החוויה. זה תמיד מרגיש כמו הפעם הראשונה אי פעם שהרגשת ככה, זה ממוטט לך את כל מה שבנית עד היום ומה שעשית מעצמך, זה מוחק לך מוניטין שבנית בעשר אצבעות ובמיליון מאמצים, מיליארדי דמעות שזלגו לך על הלחיים ונצרבו לך על הנשמה ובוערות כמו עשן מלחמה.
אני כבר מבינה היום שזה יהיה כאן, לתמיד. זה חלק מהזהות שלך. את לא יכולה לפתח חסינות לדבר הזה, והרגישות הזו תלווה אותך עד יומך האחרון.
את יכולה לחפש אשמים, כי יש אשמים. את יכולה לחפש נקמה, כי יש אפשרות כזו. את יכולה למצוא מקלט ולא לצאת ממנו לעולם עד יומך האחרון.
אבל את יכולה לנשום לתוך זה. להבין את זה. לקבל את זה. לא לנסות לשנות את זה. להרגיש את הדמעות זולגות, לזהות את המחנק בגרון, להרגיש את הדופק עולה ואת מיתרי הקול משתנים. את יכולה לשים לב לתהליך הזה ולזהות בו את עצמך. להבין מה קדם למה, מה את עוברת כרגע, איך זה מרגיש להיות בחיים.
את טרף קל. וזה בסדר. נולדת ככה. ב2022 כבר לא מתים מזה. פשוט לומדים לחיות עם זה. ונושמים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
