כששואלים שאלה, מחכים לתשובה.
לכל בעיה, מחכים לפתרון.
בחיים מחכים למוות.

לפעמים הכל מתנפץ בפנים,הכל מתפורר לחתיכות ואת יוצאת לחיפושים אחר הרסיסים.
מנסה להדביק כל חלק וחלק,אבל לא מצליחה,קשה מדי,מסובך מדי.
כל פעם זה נראה לך אחרת.
אז את עוזבת ומחכה שהכל יסתדר מעצמו.
מביטה בשעון ולא רואה שום שינוי,עוברות להן כמה שעות טובות,לאחר מכן ימים שהופכים לשבועות ומשם מתגלגל לחודשים
עד שאת מגיעה לנקודה שממנה התחלת,עברה שנה.
מסביבך הכל השתנה,אנשים,הסביבה...
רק הרסיסים עדיין פזורים אי שם,אף אחד לא מציעה לך עזרה.
את ילדה גדולה תסתדרי לבד,כבר עברה שנה,את יותר חזקה.
מחפשת משהו שיעזור לך לחפש את החלקים החסרים,אולי רמז?מאיפה להתחיל.
מראה?לא איננה עוזרת,רק מכאיבה ,מוציאה את האמת לאור שבפנים שום דבר לא השתנה,זה רק כלפי החוץ,זה רק כלפי החוץ.
התמונה?רק חיוכים,עבר אבל שום דבר מהזמן האמיתי.
חלון?תמיד היה פתוח,להיות חופשיה?!לא עכשיו.
מכתבים?לא ישלחו למי שנכתבו,תחזירי אותם למקום,למעמקי המגירה.
מפתח?לנעול את עצמך לתמיד לא יעזור,לנעול את ליבך,את הרסיסים שנותרו,לשמור עליהם שלא יפגעו.
מסכה?עכשיו את מוכנה,צאי החוצה תראי חיוכים תמשיכי בחיים,רק כשתחזרי לחדרך תשובי למציאות שבה את שקועה,היא לא תיפתר מעצמה.

צבעתי והסתפרתי....לא ממש אהבתי:/