בס"ד

'צלמי אותי ואת אימא' אמרתי לדודה שלי. אני ואימא הצטלמנו מחייכות.

'אל תיגע בזה' אומרת הדודה לילדיה. הילדים כולם מחופשים ומאורגנים.

הם מאכילים אותם,

צועקים להם שיבואו לאכול ולא ישחקו.

הם צוחקים. מדברים בניהם.

עוקצים אחד את השני.

האימהות מדברות בניהן על כמה שהילדים לא מתנהגים יפה.

התינוקת יורדת למטה ורודפת אחרי אהובה הקטנטן.

הם משחקים.

ההורים צועקים שיבואו לאכול ולשתות.

הם לא רוצים.

הילדים יושבים ואוכלים.

הם מדברים עם ההורים, וההורים צוחקים.

הם מספרים להם סיפורים ומעשיות,

ההורים מתפארים בילדיהם המוכשרים.

ואף אחד לא שם לב שיושבת כאן דודה,

שאין לה משפחה ולו ילד אחד.

מחלקת חיוכים לכולם,

אבל עיניה מספרות הכול.

רציתי לבכות. עשיתי פרצוף עצוב לאבא.

אבא שאל אם זה בגלל שהוא לא קנה לי פחית קולה.

צחקתי, והסתכלתי על הדודה.

בבקשה ה', תעשה שיהיה לה ילדים.

הלב שלי לא יכול להחזיק את העצב הזה. בבקשה.