בס"ד

שיעור מתמטיקה. שיעור משעמם.

המורה: "אתן יודעות בנות שמספר שספרתו האחרונה היא חמש, אז היא מתחלקת בחמש"

מורן: "אה, אז גם 14 מתחלק ב4?"

-XDDD אני ושני מתפוצצות מצחוק-

עברתי חיסון. היה נחמד.

קארין ואני רבות.

אני מתפוצצת מצחוק על שיחתה של קארין עם אימא.

אימא: "את לא יודעת בכלל בעיות מילוליות! ילד בכיתה א' יודע את זה!"

קארין: "לא הוא לא יודע!"

אימא: "אפילו את טועה בתרגילי חיבור וחיסור!"

קארין: "את אהבלה!"

-עדן מתפוצצת מצחוק-

קארין: "עדן, איפה עשית חיסון?"

עדן: "כאן"

קארין: "אה, כאן?"

-קארין נותנת לי מכות על החיסון. אני מתפוצצת מצחוק-

אני אבא ואימא מחפשים את קארין.

עדן: "פרה?"

אבא: "אני יכין לך ארוחת ערב, פשוט לא רציתי שתלכלכי את המטבח"

אימא: "איפה את?! את עדיין לא סיימת את התרגילים בחשבון!"

עדן: "פרה?"

-פתאום קארין יוצאת מהארון, ולא, לא במובן הזה-

עדן: "הנה הפרה. למה התחבאת?"

קארין: "התחבאתי לאבא כי הוא לא רצה שאני אכין אוכל לבד!"

-עדן שוב מתפוצצת מצחוק-

כל הלילה רק צחקתי על קארין. היא כ"כ חמודה;]

אימא מפרסמת חוק חדש בבית:

"כל ספר אחד שקוראים, מקבלים עליו 2 שקל"

עדן: "אחלה"

- אני הולכת לספרייה, לוקחת ספר לגן שהרוב איורים מאשר מילים, קוראת אותו ובאה לאימא-

עדן: "סיימתי"

אימא: "התכוונתי לספר לגילך!"

עדן: "זה גם נחשב! אמרת ספר, אז זה ספר!"

בסוף החלטנו שזה לא נחשב.

ולמה אני רושמת את זה פתאום בבלוג?

אין לי מה לעשות,

כי המייפלסטורי בבדיקת שרתים!

:(

אוהבת מאוד,עדנחבר.

המורה למדעים דיברה איתנו על איך למצוא חתן.

[ואיך הגענו לנושא הזה? מהספר 'פרקים ברבייה']

היא אמרה שאיך המעשים שלנו עכשיו,

כך יהיה החתן שלנו.

אם המעשים שלנו יהיו רעים,

לדוג'- לא לכבד את ההורים...[שזה אומר שבקצב הזה גם לא יהיה לי חתן]

אז גם החתן יהיה בהתאם.

אז חשבתי,

איך אני מתנהגת לאימא.

אני כועסת עליה ורבה איתה למה היא מעיפה אותי מהמחשב.

אבל בתוך לבי אני יודעת שהיא רוצה רק לטובתי.

אני רבה איתה על זה שהיא כל הזמן מעירה לי למה אני עושה פרצופים כל פעם.

אבל אני יודעת שהיא רוצה שלא יהיה לי קמטים, ויהיו לי פנים יפות.

אני פשוט לא מעריכה את אימא שלי.

אני כ"כ מצטערת אימא. באמת.

אני אשתדל להיות יותר טובה.

אני מתחילה בכך, שכשתבואי הביתה מהחוג של קארין,

את תראי בית נקי ומסודר, ארוחת ערב משוקעת, בלי כביסה על הספה, והחדר שלי יהיה נקי.

סליחה אימא.

הבנתי שאפשר לעשות המון דברים ב20 דקות-

גם לסדר את הבית.

גם לסדר את החדר.

גם להחליף בגדים לפ'גמה.

גם להכין מערכת.

וגם לעדכן בבלוג.

ואני מבלה שעות על המחשב, כשאני יכולה לעשות דברים יותר מועילים.

אני צריכה להגמל;]

אם אתם תוהים לעצמכם לאן נעלמתי בשבועות האחרונים,

מילה אחת יכולה לענות לכם על זה-

מייפל סטורי.

[משחק כזה מגניב. ומהנה. שאני יכולה לשחק בו...אמ...5 שעות]

מחר יש מבחן במתמטיקה.

תאחלו לי בהצלחה וכל שכבת ח' שצריכה לעבור את המבחן הארור הזה!

אז שיהיה לכם יומהנה,

עדנחבר.

'צלמי אותי ואת אימא' אמרתי לדודה שלי. אני ואימא הצטלמנו מחייכות.

'אל תיגע בזה' אומרת הדודה לילדיה. הילדים כולם מחופשים ומאורגנים.

הם מאכילים אותם,

צועקים להם שיבואו לאכול ולא ישחקו.

הם צוחקים. מדברים בניהם.

עוקצים אחד את השני.

האימהות מדברות בניהן על כמה שהילדים לא מתנהגים יפה.

התינוקת יורדת למטה ורודפת אחרי אהובה הקטנטן.

הם משחקים.

ההורים צועקים שיבואו לאכול ולשתות.

הם לא רוצים.

הילדים יושבים ואוכלים.

הם מדברים עם ההורים, וההורים צוחקים.

הם מספרים להם סיפורים ומעשיות,

ההורים מתפארים בילדיהם המוכשרים.

ואף אחד לא שם לב שיושבת כאן דודה,

שאין לה משפחה ולו ילד אחד.

מחלקת חיוכים לכולם,

אבל עיניה מספרות הכול.

רציתי לבכות. עשיתי פרצוף עצוב לאבא.

אבא שאל אם זה בגלל שהוא לא קנה לי פחית קולה.

צחקתי, והסתכלתי על הדודה.

בבקשה ה', תעשה שיהיה לה ילדים.

הלב שלי לא יכול להחזיק את העצב הזה. בבקשה.