הוא בטירונות כבר 3 ימים, 19 שעות, ו52 דקות.
זה קצת קיצוני מצידי לספור את הזמן בצורה כזאת?
אז לא.
קשה לי. מה אני אעשה. מוזר לי. כשאתה רגיל להיות עם בנאדם כל יום, כל היום,
הבנאדם הזה הופך להיות כל החיים שלך, אם תרצה ואם לא. וזה מה שקרה לי,
מאז שהוא התגייס, אני מוצאת את עצמי, בבית, לבד, משתעממת, חושבת,
גם בוכה לפעמים,
זה שהוא יהיה בצבא עכשיו - זה ירחיק אותנו? זה אומר שלא ניפגש כל יום?
לא עוד לישון ביחד כל לילה, לא עוד להתעורר ביחד כל בוקר,
לא עוד לשתות כל ערב עד לפגיעה חמורה בכבד?
לצאת מהבית בתקווה שבאמת נישב איפשהו לאכול בסופו של סיבוב מפרך
בכל רחבי ת"א הרצליה ורמת השרון?
לא עוד לראות אבודים כ-ל יום לפני השינה
כי אני צריכה להדביק עוד 2 עונות לפני העונה הרביעית?
בלי לראות אבודים ולעצור באמצע כי אנחנו מתחילים להתנשק כמו מטורפים ומפספסים את כל הפרק?
כל הדברים המטומטמים והמשעממים שהיינו עושים ביחד.
היינו עושים אותם כל יום, ומה עכשיו? צבא?
אז זהו?
השיחות שלנו יצתמצמו לסיפורי צבא משעממים
מלווים בקיצורים כמו זמ"ש רס"פ ומז"פ למיניהם שאין לי שום מושג מה הם אומרים,
הבילוי העיקרי שלנו יתמקד ב.. ללכת לישון מוקדם
כי הוא יהיה מותש משבוע/שבועות של טרטורים בבסיס?
לא, רק שזה לא ירחיק בינינו.
אולי אני הולכת על הצד הכי שלילי והכי קיצוני בגיוס הזה,
אבל כזאת אני, ילדה שלילית. :|
".. I think I’ll change my name I know I’ll never be the same
withou you .."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
