~בפרק בקודם~

פיו של טום נפער וכל מחשבותיו ברחו בין רגע.

הוא היה המום למראה מריה שעמדה מאחוריו של ביל.

"אל...תעזבו...אותי..."

מריה התמוטטה על הרצפה כשמלא חוטים מחוברים לידיה והיא חסרת הכרה.

פרק 17:זוג יפה

התאומים ישבו אחד מול השני בספסלים אשר במסדרון מחוץ לחדרה של מריה.

המון רופאים היו איתה בחדר ובכל פעם שנפתחה הדלת לבבותיהם של ביל וטום קפצו עד לשמיים.

"אני לא יכול אם המתח הזה יותר!" ביל צרח,אוחז בשערו וקם ממקומו,מתהלך ברחבי המסדרון.

טום עקב אחרי אחיו בעיניו,מרגיש רגשות אשמה בתוכו.

האם הוא באמת כזה מניאק?

כעבור מספר שניות נשמעו צעקות מהחדר והתאומים החליפו מבטים מודאגים,מביטים על הדלת.

רופא בעל קרחת ומשקפיים מרובעות יצא.

"היא מבקשת לראות אותך." אמר,מביט בטום.

טום התנשם עמוקות,מחליף עוד מבט עם ביל ונכנס לחדר.

הרופאים התפזרו מהחדר,משאירים אותם לבד.

מריה שכבה על המיטה,עיניה לא מפסיקות לדמוע.

הוא בחן אותה;היא הייתה מחוברת לעירויים,אינפוזיות ועוד מכשירים שטום לא הכיר.

חיוך הססני בקושי עלה על פניו.

"טום," היא קראה באנחת רווחה,ממשיכה לבכות ואוחזת בידו.

"בבקשה,אל תלך..." היא התחננה.

"אני לא הולך.לא התכוונתי." הוא רכן מעליה,מרגיש את עצמו נשבר לרסיסים למשמע דבריה.

"טום,הכל כואב..." היא לחשה,קולה לא נותן לה אפשרות אחרת.

"אני יודע,אני יודע." הוא לחש בחזרה,עיניו מאיימות גם הן לדמוע.

"מריה,תעני לי על שאלה פשוטה." הוא אמר,מגייס את כל כוחותיו.

"מה?" לחשה.

"את אוהבת אותי?" הוא שאל,בגופו עוברת צמרמורת.

מריה הנהנה,משפילה את מבטה.

"אז תעשי הכל,הכל בשביל להחלים.אל תיכנעי לחיידק המפגר הזה.תחלימי,אהובתי,בבקשה." הוא כבר לא יכל לשלוט בעצמו.

מריה הנהנה שנית,מהדקת את אחיזתה בידו.

טום התרומם מכיסאו,מתרחק בזהירות,ממשיך להביט בה.

"טום?" שאלה מריה כשזה כבר היה בחצי יציאתו מהחדר.

"כן?" שאל מבלי להסתובב,היה לו קשה להביט בה במצב הזה,ועוד בגללו.

"אתה ומריאנה זוג יפה." ענתה בשקט,וכמה ששקט זה היה,זה הגיע לאוזניו ורעד עבר בו.

הוא יצא מהחדר במהירות והתקדם במהירות אל השירותים.

ביל נכנס אל חדרה של מריה,מרגיש רע עם עצמו.

היא ביקשה לראות את טום,ולא אותו.זה הרס אותו מבפנים.

"ביל!" היא קראה,ביל חייך באילוץ והתיישב לצד מיטתה.

"איך את?" שאל בשקט.

"כואב לי." ענתה,עיניה עוד דומעות.

"ביל,אני ואתה...עדיין יחד?" שאלה מריה אחרי שראתה שהוא שותק.

"תצאי מבית החולים ואז נדבר." הוא חייך באילוץ שנית ואחות נכנסה,מבקשת ממנו לצאת.

כשטום חזר מהשירותים,מנגב את עיניו מהדמעות הכואבות,הוא ראה את ביל יושב במסדרון,על הרצפה.

"היית אצלה?" שאל טום.

ביל הנהן.

"היא צריכה אותך." גיחך טום בזלזול המאפיין אותו.

"כן,מסתבר שאותך יותר." לחש ביל,תוקע את מבטו ברצפה.

"מה אתה דפוק? היא חולה עליך! סתם רצתה לדבר איתי.היא שאלה איך אני והכל." שיקר טום.

"טום?" קרא ביל.

"מה?" תהה טום,מקווה שביל קנה את השקר.

"אל תשקר.בבקשה." ענה ביל בקור ועזב את המקום.

טום ישב במסדרון,מביט בו מתרוקן אט-אט ועיניו נעצמות באיטיות.

הוא שמע קולות עמומים בראשו ופקח את עיניו,מביט בביל וברופא.

"אז מה? היא משתחררת?" שאל טום כאשר הרופא הלך.

ביל הנהן,"המצב שלה עלה והשתפר.היא בסדר."

"יופי." מלמל טום לעצמו בחיוך.לפחות היא בסדר.

מריה פתחה את דלת חדרה,מביטה בתאומים בוחנים אותה בציפייה.

היא התקרבה אליהם וחיבקה את שניהם בו זמנית בחוזקה.

"התגעגעתי אליכם." חייכה.

השלושה נכנסו למונית ונסעו אל הווילה,ושם חיכתה להם הפתעה.

טום פתח את הדלת וריח חזק של מאכלים תקף את אפו.

"מה זה?!" שאל את עצמו,נכנס אל המטבח ומגלה את גוסטב וגיאורג מבשלים,וונסה יושבת על ברכיה של מריאנה.

"מריוש!" קפצו עליה גיאורג וגוסטב,מחבקים אותה.

מריה צחקה.

"טוב כולם לשבת לאכול!" קראה מריאנה לאחר שערכה את השולחן סופית.

מריה עלתה אל חדרה,מחליפה את בגדיה ולפתע נשמעו דפיקות בדלת.

"כן?" שאלה.

"אני יכול להיכנס?" היא זיהתה את קולו של ביל.

"כן." ענתה.

ביל נכנס,מביט בה אוספת את שערה לזנב סוס גבוה.

"בוא נרד." חייכה אליו באילוץ,משלבת את ידה בידו והשניים ירדו אל המטבח.

"איזה זוג יפה." לחשה מריאנה לטום באוזן,שניהם מתבוננים בביל ומריה מתקרבים.

טום לא ענה,מביט בהם מתיישבים מולם ומחייכים אחד לשני.

הוא המשיך להביט במריה,אוכל את עצמו מבפנים.

מריה הפנתה את מבטה מביל,נתקלת במבטו הרציני של טום וחיוכה יורד.הנה הכל חזר.

הם הביטו אחד בשני,בשניהם מתחוללות סערות,לא מתארים לעצמם שיצטרכו לסבול ככה יותר זמן ממה שחושבים.

אני נוסעת מחר לטיול שנתי,כשאני חוזרת אני מקווה שתגיבו מספיק תגובות.

3 ימים זה בהחלט מספיק להגיע לכמות מספקת.

והפעם אני עושה לכם 25 תגובות לפחות.

לתגובות שלכם אני אגיב כשאני אחזור.