מצטערת על העיכוב...
פרק 24:חתונה,שמלה לבנה ולב שבור – חלק ב'
"מריאנה אליזבת קולין,האם את מוכנה להינשא לטומאס קאוליץ טרומפר?
לטפל בו בימי חולי וימי בריאות,להישאר איתו בעוני ובעושר,לבלות עד סוף חייך איתו?" הכומר שאל,מביט במריאנה המחויכת.
"כן,אני מוכנה." ענתה מריאנה מידית,מבלי חשיבה.
"ואתה טומאס קאוליץ טרומפר, האם אתה מוכן להינשא למריאנה אליזבת קולין?
לטפל בה בימי חולי וימי בריאות,להישאר איתה בעוני ובעושר,לבלות עד סוף חייך איתה?" פנה כעת הכומר אל טום המהסס.
מספר מחשבות עברו באותו הרגע בראשו.מחשבות בעד ומחשבות נגד.
הוא הרגיש מהצד את מבטה של מריה נאחז בו בתקווה,בתקווה שהוא לא יעשה טעות ששניהם ישלמו עליה בכאב.
*תחילת פלאשבק*
"טום? אנחנו יכולים לדבר?" מריה הופיעה במפתן דלת חדרו,בתוכה סערת רגשות.
"בטח." ענה טום בשקט,מביט בה סוגרת את הדלת ונעמדת מולו.
"טום,אני רציתי לספר לך..." היא היססה,בחיים לא פחדה כך.
"מה?" שאל בקוצר רוח.
"אה..אני לא יודעת מאיפה להתחיל.טוב טום,ונסה לא...ונסה לא הבת שלך." מריה אמרה במהירות.
"מה?" טום גיחך.
"היא לא הבת שלך.שמעתי את מריאנה מדברת ו..." , "שמעת את מריאנה? אני לא מבין כלום." טום הפסיק אותה באמצע המשפט.
"כן ו...אני לא יודעת." מלמלה מריה בחוסר אונים.
טום החל לצחוק בזלזול,מריה רק הביטה בו בשאלה.
"את משחקת,נכון?" טום צעד עוד צעד אליה.
"משחקת?" מריה לא הבינה.
"כן.את משחקת אותה תמימה אבל את לא כזאת.
את רואה שאני עם מריאנה ועד שהחלטתי שאני נשאר איתה את תעשי הכל כדי למנוע ממני את זה,הא?
להמציא הכל את מסוגלת,נכון? אוי אני בשוק מעצמי שהאמנתי למשחק הזה." טום דיבר בזלזול.
"אתה חושב שאני ממציאה?" שאלה מריה,לא מאמינה למשמע אוזניה.
"חושב? לא,לא חושב.יודע." אמר טום ביהירות.
"אני לא מאמינה שאתה מסוגל לחשוב שאני בעלת דמיון כזה פרוע!" אמרה מריה בכעס.
טום התעלם ממנה והסתובב,מתקרב למראה שבחדרו והחל לסדר את שיערו.
מריה הביטה בו מספר שניות ולאחר מכן יצאה בדמעות מחדרו.
*סוף פלאשבק*
כעס שטף אותו ברגע הזה,מבלי לחשוב עוד רגע,ענה טום חד משמעית "כן,אני מסכים."
אותו המשפט הדהד למריה בראש במשך כל הטקס.היא לא יכלה לחשוב על משהו אחר.
היא לא האמינה איך משפט פשוט,גרם לרסיסי לבה השבור להישבר מחדש.
"אתה רשאי לנשק את הכלה." אמר הכומר.
"תנשק אותי כבר." סיננה מריאנה לאחר כחמש דקות שטום רק בהה בה.
"לא,לא נעים לי." מלמל טום,מביט בקהל אשר מביט בו בציפייה דרוכה.
"תנשק אותי!" סיננה מריאנה מבעד לשיניה בקוצר רוח.
טום רכן מעל מריאנה,מבין שאין לו ברירה.הוא נשק לשפתיה נשיקה מהירה ויבשה והתנתק ממנה.
מחיאות כפיים נשמעו מהדהדים ברחבי הכנסייה,מכבידים על לבה השבור של מריה.
כל הדיבורים סביבה,כל המחיאות כפיים,הכל נעלם.היא חדלה לשמוע,הכל נהיה מעומעם.
היא רק התבוננה בשמלתה של מריאנה,שמלת החלומות של מריה.
היא זכרה שכאשר עוד הסתובבה ברחובות,עברה מול חנות שמלות ובחלון הראווה עמדו בובות לבושות שמלות מרהיבות.
אחת השמלות הייתה זו,שממבט ראשון מריה התאהבה בה.היא גיחכה לעצמה בשקט.'כמה אירוני.'
"מריה? מריה...? מריה ?!?!?" קול חזק נשמע באוזנה,מעיר אותה.
"אה? כן,ביל?" מריה נתקלה בזוג עיניי דבש.
"הולכים,יפה שלי." לפני שמריה עיכלה את דבריו,ביל אחז בידה והוביל אותה אל היציאה דרך המון של אנשים.
הם נכנסו לתוך האוטו של טום,מתיישבים במושב האחורי וטום נוהג כאשר לצידו יושבת הנשואה הטרייה – מריאנה.
"לאן עכשיו?" שאלה מריה.
"למסיבה." חייך ביל.
מריה הביטה במראת הרכב,פוגשת בעיניים שכל כך אהבה לראות.
הם הגיעו אל המסיבה,יותר מחצי האנשים כבר נמצאו שם,רק חיכו לבואם של הזוג החדש.
מריאנה וטום הגיעו אל האולם הענק בעל החצר הרחבה,נעמדים לצד הדי.ג'יי.
♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥
מריה טיילה בחצר האולם,אוחזת בידה כוס שמפניה מלאה ולא נגועה.
היא הרגישה כה בודדה.היא הרגישה רע,על כך שטעתה.
היא הרסה הכל.שמעה מה שהעדיפה לא לשמוע,ראתה מה שהעדיפה לא לראות ואמרה את מה שלא הייתה אמורה לומר.
מריה נעצרה ליד גן וורדים,ניחוח עדין חדר לאפה,מעלה חיוך קט על פניה.
היא עצמה את עיניה,מדמיינת שזו היא שמתחתנת,שזו היא שלובשת את שמלת חלומותיה,שזו היא שקשורה לטום לתמיד.
יד חזקה אחזה בזרועה של מריה,מושכת אותה ומצמידה אליו.
מריה פקחה את עיניה,טובעת בעיניים מהפנטות.
"טום." מלמלה בערפול חושים.
היא איבדה כל כיוון,רק התחושה להיות בזרועותיו הכניסה אותה לבועה משלה,כמסוממת.
"אנחנו צריכים לדבר." אמר בקול נוקשה.
"אין לי על מה לדבר איתך." ענתה מריה,מעשתת את עצמה.
"יש." ענה טום בקרירות.
"תעזוב אותי." התנתקה מריה ממגעו המשכר.
היא החלה ללכת ושוב דבר מה עצר בעדה.
"תעצרי! את – להצטלם – עם החתן.צריך תמונות." חייך הצלם אשר הופיע משום מקום.
"אני לא מצטלמת איתו." סירבה מריה בתוקף.
"אין לך ברירה." מלמל הצלם ולפני שקלטה מה מתרחש,עמדה חבוקה עם טום והבזקי מצלמה לא פוסקים.
כעבור דקות ארוכות שרק צילם,הודה הצלם ונעלם מהחצר.
המוזיקה מן האולם הגיעה עד אליהם,מתנגנת ושוברת את השקט.
"הוא הלך.אתה יכול לשחרר אותי עכשיו." לחשה מריה בקול שבור.
"אני יכול,אבל אני לא רוצה." הוא לחש,מהדק את אחיזתו במריה.
הם עמדו מחובקים,באותה התנוחה בה השאיר אותם הצלם,המוזיקה מעצימה את הכאב בלבם.
"אנחנו צריכים לחזור." מלמלה מריה,מחזיקה את הדמעות בבטנה ומרגישה את הגוש שמצטבר בגרונה.
טום אילץ את עצמו להתנתק ממנה,מביט בה לרגע קט ומיד לאחר מכן החל ללכת לכיוון האולם.
מריה הביטה בדמותו המתרחקת,וכעת,כעת הרשתה לעצמה להזיל דמעה.
היא נחתה על הדשא,פורצת בבכי חרישי,בכי שהרס את האיפור בו השקיעה נטשה כל כך.
היא הרגישה חולשה בכל מקום בגופה.היא ניסתה לקום אך גופה בגד בה,סירב להקשיב לה,העניש אותה.
היא לא הרגישה ככה מעולם.הבכי גבר,גרם לה להבין שבפעם הראשונה בחייה,ליבה נשבר.
♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥
טום נכנס אל האולם,כולם עמדו במקומותיהם וחיכו רק לו לכבוד הרמת הכוסית.
המוזיקה נעצרה,וכולם אחזו בגביע זכוכית.
טום פתח את פיו במטרה לדבר אך דלתות האולם נפתחו,צליל פתיחת הדלתות גרם לכל הקהל להפנות מבט ולהסתקרן.
במפתן הדלתות עמד גבר לבוש שחור.
לפני שמישהו הספיק למצמץ,ונסה השתחררה מידיה של מריאנה ורצה לכיוונו של הגבר,צועקת "אבא!"
דרך אגב,אתמול היה לי יומולדת.
מוזמנים לאחל מזל טוב 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
