~בפרק הקודם~
טום פתח את פיו במטרה לדבר אך דלתות האולם נפתחו,צליל פתיחת הדלתות גרם לכל הקהל להפנות מבט ולהסתקרן.
במפתן הדלתות עמד גבר לבוש שחור.לפני שמישהו הספיק למצמץ,ונסה השתחררה מידיה של מריאנה ורצה לכיוונו של הגבר,צועקת "אבא!"
פרק 24:הקירות שומעים
האולם היה דומם.ניתן היה למשש את המתח באצבעות.
טום עמד בפה פעור,מביט בוונסה המחבקת את האיש הלבוש שחור מכף רגל עד הראש.
מריאנה נכנסה לפאניקה ופעלה מידית.
"ונסה! בואי לפה!" היא התקרבה וחטפה את הילדה בגסות,מובילה אותה אל המקום בו עומד טום.
"כמה פעמים אמרתי לך לא להתקרב לזרים?!" היא צעקה ובתגובה לצעקתה וונסה פרצה בבכי.
"אבל...אבל זה אבא!" ונסה יבבה,עיניה הכחולות מתמלאות מחדש כל פעם בנוזל שקוף.
טום הביט מהצד,ליבו הולם בחוזקה ועיניו נפגשו בעיניה של מריה אשר נכנסה הרגע לאולם בדממה.
הוא תהה,'ואולי מריה לא שיקרה?'
"מריאנה,מה קורה?" טום אגר את כל כוחותיו כדי לדבר,עיניו עוקבות אחר הגבר שיצא מהאולם.
"אני לא יודעת מה עובר על הילדה הזאת." מלמלה מריאנה.
"אוקיי." הנהן,פונה אל עיניהם של אין ספור אנשים,אשר בוהים בו בשאלה.
"התכנסנו כאן לכבוד יום נישואיי עם מריאנה..." טום החל לדבר אל הקהל,כאילו דבר לא קרה.
מריה הביטה בו מדבר,עיניה לא יכלו להתנתק מפניו,משפתיו.
לבסוף,טום סיים לדבר."מישהו רוצה לעלות?"
ידה של מריה הונפה באוויר וטום הביט בה בהלם.
'היא? דווקא היא,מכל האולם?!' רתחה מריאנה,הבעת פניה מתחלפת בשנייה.
מריה עלתה לבמה,נעמדת לצד טום המושיט לה את המיקרופון.
מריה התרחקה מספר צעדים ממנו,מביטה ישר,מתחמקת ממבטו החודר של טום.
"שלום לכולם,ולזוג הטרי.אני מאחלת לכם את כל הטוב שבעולם,שתהיו מאושרים לנצח.
אני מקווה שאת,מריאנה,תתני לטום את מה שרק יבקש,בגלל שמגיע לו.
עד לא מזמן הייתי ללא דבר,והוא שינה לי את החיים.הוא וביל.מגיע להם,הם מלאכים.
אני לא אדבר הרבה,רק,תשמרי עליו,בן אדם כמוהו מופיע רק פעם בחיים.
ו...אני מקווה שגם אני אי פעם אזכה לבן אדם כמוהו שיופיע בחיים שלי." מריה חייכה בעצב,שומעת את מחיאות הכפיים.
היא השפילה את מבטה וירדה מהבמה,נעלמת בין כל הקהל שנעמד על רגליו.
עיניו של טום שוטטו ברחבי האולם,מחפשים אחר מריה.
"ביל?" קראה מריה,נוגעת בעדינות בכתפו של ביל.
"אה?" הוא הסתובב,מחייך אליה.
"מתי הולכים הביתה? אני עייפה." לחשה בקושי,בקצה גרונה היה גוש עגול שלא איפשר לה לנשום.
"עוד מעט.את רוצה שאני אזמין לך מונית?" שאל ביל,מלטף את פניה בעדינות.מריה הרגישה לא בנוח,אך לא יכלה להעיר לו.
מריה הנהנה וביל הוציא את הפלאפון מכיסו,מתקשר.
היא הביטה סביב,מבחינה בטום המביט בהם.היא הרכינה את מבטה,מחזיקה את הדמעות.
"זהו,בדרך." חייך ביל,"תגידי,למה האיפור שלך מרוח והשמלה מלוכלכת? וקרועה?"
"אני...נפלתי.אני מצטערת." לחשה.
"זה בסדר." ביל נשק לשפתיה.
מריה התנתקה ממנו במהירות,מביטה לכיוונו של טום שעדיין הביט בהם.
"בואי,נצא." ביל אחז בידה של מריה והם הלכו להתקדם ליציאה מהאולם.
♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥
מריה נכנסה אל המונית,מתרווחת במושב ומנופפת לביל לשלום.
ביל נכנס אל האולם והמונית החלה לנסוע,מריה הבחינה בטום העומד ומביט בה.
מריה עצמה את עיניה,נאנחת ומרגישה את רסיסי הלב השבור שלה נסדקים עוד טיפה.
כאשר היא הגיעה הביתה היא נכנסה אל חדר האמבטיה שלה.
מריה הורידה את כתפיות השמלה ופתחה את הרוכסן מאחור,יחד עם השמלה שיורדת ממנה באיטיות,ירדו גם דמעות התסכול,הכאב,העצב.
היא נתנה להן חופש,היא נתנה לגוש בגרון לצאת ולא התאפקה יותר,לא החזיקה אותו יותר בכוח,היא נתנה לכאב לצאת ממנה.
היא בכתה בקול בלי חשש,יודעת שעכשיו,רק הקירות שומעים.
מריה צנחה על הרצפה,הגוף כבר לא שומע לפקודותיה והיא לא מנסה להשתלט,כוחותיה אזלו.
היא הושיטה יד וסובבה את הברז,רק ששום מים לא זרמו.
מריה הביטה בברז ונאנחה,"יופי."
היא עטפה את עצמה במגבת ונכנסה לחדר האמבטיה של ביל,פותחת את הברז וגם משם המים לא זורמים.
היא המשיכה לחדרו של טום ונכנסה,פותחת את הברז ולהפתעתה הברז כן הזרים מים.
מריה נעלה את חדר האמבטיה והפילה את המגבת,נכנסת למקלחת וטיפות המים הקרירות מכסות אותה תוך מהרה.
♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥
"אני בחדר!" הודיע טום בצעקה ונכנס לחדרו,נועל את הדלת וצונח על המיטה.
הוא פתח את דלתות הארון,בהן יש מראות פנימיות והביט בעצמו.
"אתה נראה זוועה." הוא סינן להשתקפותו,פושט מעליו את החליפה ונותר בתחתוני בוקסר.
הוא המשיך להביט במראה,מבחין במריה מאחוריו,עומדת במגבת לבנה קצרצרה ושיערה הבלונדיני הרטוב נוטף מים על כתפיה.
"אני מצטערת,המקלחת שלי ושל ביל לא עבדה..." אמרה מריה בטון מתנצל.
"זה בסדר." חייך טום,מוציא תחתוני בוקסר נקיים וסוגר את הארון,מסתובב אל מריה.
"תבואי כל יום." הוא הוסיף בחיוך המאופיין לו.הנה חזר טום השובב.
"טום...זה לא מתאים הערות כאלה,אתה נשוי." לחשה מריה.
"נו? ומי שומע? רק הקירות שומעים." הוא חייך וחזר לשכב על מיטתו.
"בכל אופן." התעקשה מריה,ממשיכה את משפטה,"אני אלך."
טום לא ענה,רק עוקב אחריה יוצאת מחדרו בעיניו.
"אל תלכי..." לחש כמעט ללא שום קול,יודע שרק הקירות שומעים.
♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥ ♥
"מריה? למה יצאת מהחדר של טום? ועוד במגבת?!" נטשה הגיחה מאחורי מריה,מקפיצה את ליבה.
"מה? זה לא מה שאת חושבת!" מריה החלה להתגונן ונטשה רק משכה אותה לחדרה.
"את אוהבת אותו,נכון?" הושיבה נטשה את מריה על מיטתה.
"את מי?" היתממה מריה.
"טום." חייכה נטשה.
"לא!" נרתעה מריה.
"תפסיקי להכחיש! רק הקירות שומעים! רואים את זה בעיניים שלך." אמרה נטשה.
מריה השפילה את מבטה,שותקת.
"מריה," נטשה התכופפה,מרימה את פניה של מריה מסנטרה,"תשכחי ממנו.הוא לא אוהב אותך."
מריה הרגישה את עורה בוער,כאילו קיבלה מכות רצח.
היא חשבה,שעדיף שהייתה מקבלת מכות רצח מאשר הייתה שומעת את נטשה אומרת לה את זה.
"תשכחי ממנו! הוא עם מריאנה והם אוהבים ויש להם ילדה.את סתם תיפגעי." נטשה הביטה במריה.
"ממי תפגעי? ולמה?" הדלת נפתחה,ביל עמד שעון עליה,מביט במריה ובנטשה בכעס.
אולי הקירות שומעים ולא מגיבים.אבל מה שבטוח שביל לא יעבור על זה בשתיקה.
את הפרק הבא אני אעלה אחרי 25 תגובות.
ועל התגובות אני אענה אחר כך.
שאלה אליכם : אתם רוצים פוסט תמונות ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
