"זה כמו ענן שחור ורע לי"
הלב כואב. איך אני נצבטת כל יום מחדש.
שוב אני מתקרבת כמו סתומה אל האש החמה,
וכאילו זה לא צפוי מראש, אני נכבת.
וזה כואב, וזה צורב, וזה מסובב לי את הראש.
"כי באמת טוב לי, אך באמת רע לי"
למרות שאני יודעת שמה שיש זה לא אמיתי,
לא כאן, וגם לא בארצי.
ואני יודעת שכל אחד שאומר שהוא אוהב,
ישכך ממני, אולי גם בלי להפרד.
"רציתי לדעת איפה הלב נשבר לך פתאום"
אולי כששברו, וזרקו והכאיבו.
אולי בלבד, בעצב של הבדידות.
אולי כשכאבתי, כשבברת ושיקרת,
ואולי כשנפרדתי ועזבתי ונשרתי.
"יום יבוא, יום יבוא, במהרה, בקרוב הוא יבוא"
מחכה ליום השמח, שבו אני באמת ארגיש אהובה.
למצוא חבר אמיתי, ואולי באמת אהבה.
מחכה לחיבוק, לדעת שמי שמחבק, אוהב. באמת.
"אני רוצה לחיות עם ההרגשה שהוא יבוא"
היום הזה. הרגע הזה. להרגיש אהובה.
ואני רוצה שזה יגיע כבר, מהר מתמיד.
"אם אלה החיים נחייה"
אך אולי יגיע היום, שאני אוכל להגיד שטוב לי.
איפה כל האנשים האלה - שנמצאים בצד שלי?!
איפה כל האנשים האלה - שרוצים רק לטובתי?!
איפה כל האנשים האלה - שאמרו שאהבו?!
איפה כל האנשים האלה - שאמרו שלעולם ישארו.
כולם אומרים לי שזאת לא אשמתי,
ואני אומרת, שזה כן.
ולכן, למיתר אני לא חוזרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Naomiki