היה היה פעם זאב אחד קטן

אני חיכיתי. אני חיכיתי שתבוא. אמרו לי שתיכף תחזור, הנה עוד שניה אתה פה.

יושב במדרגות מחכה, על החומה מחכה, ליד הדלת מחכה. אני חיכיתי אני הבטחתי, אני אמרתי. אתה אמרת שהמילה שלי שווה להכל, שאני יכול לברוא וליצור ולצבוע באותה מידה שאני יכול להרוס להחריב ולשרוף. אמרת שמילים הן נשק. אני חיכיתי. אני חיכיתי עד שלא יכולתי. אני ישבתי על המדרגות וחיכיתי, אני מבטיח לך. באמת שחיכיתי. ודיברתי וכתבתי וצרחתי לך. אמרו לי שתיכף תשוב. באמת שניסיתי. הסתכלתי על שמיים כחולים עמוקים עצובים ועל עננים שעושים לי לבכות וחיכיתי. השמש עלתה שקעה ועלתה ושקעה במין מעגל אינסופי שהיה לפני שנולדתי ויהיה אחרי שאני אמות. ואני חיכיתי לך. בגשם בקור בשמש בחום אני חיכיתי. רק לשמוע את הצלצול של נעילת הרכב שלך, את הדלת הנסגרת.

עד שלא יכולתי. אני כעסתי, אתה הבטחת לבוא ואני הבטחתי לחכות. אני חיכיתי והלכתי ורק אז אתה באת. אמרת שהמילים שלי יכולות לברוא עולם שלם. אולי אברא לי עולם קטן משלנו, שבוא אני אחכה ואתה תבוא.