היה היה פעם זאב אחד קטן

בדרך כלל מעונן אבל כשאתה פה אז לא. איך ברגע אחד יכול להיות מאושר ואז לא ואז כן ואז לא. כמה הפכפך הכל, כל העולם הענק הזה.

אתה הולך לישון בטוח שהשגת משהו ואתה קם ומגלה שאיבדת אותו, אתה מכין קפה ובמפתיע דפיקת דלת, צלצול טלפון יכולים לשנות את העולם שלך, למעוך אותו ולעצב אותו מחדש. פתאום העולם הוא בלי אתה. אבל למחרת מגיע הוא. והוא לא מבין מה הוא עושה לא בסדר, למה הוא לא מצליח להגיע אלי, למה הכל נעול סגור על בריח ואין מפתח, לא יודע איפה הוא, אולי הלך לאיבוד, אולי אתה לקחת אותו. כמה הייתי נותן בשביל לדעת איפה המפתח הרזרבי, למצוא אותו ולהביא לו, שיוכל להיכנס. והוא לא מבין מה לא בסדר, פותח ידית פותח ידית אבל הכל נעול נעול נעול, כלום, אין קול ואין עונה, חומה סינית גבוהה. ואני מנסה להגיד לו המפתח אצלך. שיתקשר אליך אולי תביא.

אבל אתה מזמן כבר לא עונה, נעלת את עצמך ואותי ועכשיו הכל סגור, צריך פה פורץ. והוא לא יזמין פורץ הוא מתקמץ עלי, על המונית אפילו לא הציע להתחלק. איפה אתה, תמיד באת כשלבד, אתה שומע, גם עכשיו אני לבד, אני איתו אבל בעצם לבד, כי איתו זה לא איתך, איתו זה בלעדיך. עכשיו אני אומר לו כל הזמן אני לא שלך ואתה לא שלי אתה. אבל הוא לא מאמין, אומר שהוא שלי אבל לא מבין שאני שלך.