It is the province of knowledge to speak, and the privilege of wisdom to listen
מסעו של עורב מעורער בנפשו בדרכו אל השקט המיוחל. |
| 12/2008
הרגתי אותו
זה זמן רב שהוא זיהם לי את האקווריום.
הוא היה חולה, הפצעים שכיסו את גופו החווירו מול הגידול המפחיד שהתפתח בעינו - זו כמעט והתפוצצה. הוא גסס, וכתוצאה מכך שלושה דגים נוספים מתו.
נמאס לי.
היום, בשעה 12:57 תפסתי אותו.
הוא התנגד. כמו כל ייצור גשמי יש לו מעין רצון כזה להמשיך לחיות את חייו, כאובים ומאוסים ככל שיהיו. הוא לא רצה במוות.
אבל אני רציתי.
הוצאתי אותו אל החצר והנחתי אותו על גדר בטון נמוכה המפרידה בין החצר שלנו לבין פרדס שורץ חתולים.
הוא עדיין נשם, פעם אחת הוא ניסה להימלט מהרשת שכבלה אותו. הוא היה נתון לרחמיי, אך אלו כאילו נעלמו.
מכת פטיש אחת לראש. הוא פרפר. הפצע שבעבר היה העין שלו התפוצץ ומוגלה נשפכה על כל הגדר.
ואז הוא הפסיק לפרפר.
העפתי אותו היישר לחיקם של החתולים המורעבים, והם סעדו את נפשם עד תום. בכל זאת, הוא לא היה קטן - ארכו כ40 ס"מ.
ולהגיד את האמת - אני לא מרגיש ולו שמץ של חרטה.
חבל שרק הוא היה חולה. הייתי שמח להוציא את שאת נפשי על עוד אחד. זה גרם לי אושר. לקחתי את חייו, עכשיו הם שייכים לי.
נכון, זה רק דג, אבל זה היה אחד הדגים האהובים עליי - אם לא האהוב ביותר. יש לו צאצאים אצלי באקווריום - חמישה, את השלושים האחרים מכרתי בתמורה לרשת שעימה לקחתי אותו אל הגדר.
זה מצחיק, אבל עכשיו כשאני מתקרב לדופן האקווריום, לאזור שבו אני מאכיל אותם, בניגוד לתגובה הרגילה שהייתי מקבל מהם - התכנסות מהירה והמתנה לעורב הכל יכול שמאכיל אותם - הם ברחו. עד לצד השני של האקווריום.
My Dear Trimac... Rest In Peace!
DrM
| |
|  כינוי:
DrM בן: 35 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
