בחיי הפרטיים אין יותר מדי טלטלות תודה לאל. אני מתגאה בעובדה שכשאני
מתעורר בבוקרו של יום אני יודע מה התכנונים היומיים שלי להיום, מחר, מחרתיים
וכיו"ב. אני לא מתכנן דברים מסובכים שעשויים לגרום לכאב, וזו בדיוק הסיבה
שבגללה קרה מה שקרה לי לפני מספר ימים.
בעודי יושב ומתקתק במקלדת במקום עבודתי, תוך כדי חלומות בהקיץ על
תקתוקים על המקלדת בבית, קופצת מולי הודעת מסנג'ר – מישהי שעידן ועידנים לא דיברתי
איתה. הפתעה – היום יום הולדת, מלאו לי 20 שנים על הפלנטה. והיא מבקשת ממני להצטרף
ולבוא למסיבה שתיערך ב-כמה מפתיע-מועדון ריקודים תל אביבי.
בפני עומדות שתי אופציות עיקריות – אני יכול ללכת איתם – לסבול את
הרעש, צחנת הסיגריות, השיכורים והרשימה ארוכה – רק כדי לראות את הפרצופים המעונים
שלהם. בכל זאת, אין דבר שאני אוהב יותר מאשר לראות אנשים אחרים סובלים – מגיע להם
להרגיש קצת כמו שאני מרגיש בערך כל הזמן... אבל כאן נכנסת הדילמה; לא רק שהם
יסבלו, מן הסתם גם אני לא אהנה יותר מדיי מהחנק, ואף יותר מכך – מהצפיפות. התשובה
ברורה – אני במקומי נטוע, אולם התגובה – זה מה שזעזע במידה מסויימת את עולמי.
"אני חייבת להגיד לך, אתה לא השתנית בכלל..."
איך הייתי אמור להגיב למשפט שכזה? במבט לאחור אני חושב שהייתי אמור
לקבל את זה בהבנה, בכל זאת – רוב תקופת ההיכרות שלי איתה הייתי מסוגר בצורה כזו,
אבל באותו רגע לא חשבתי – התעצבנתי. חשבתי שמישהו ישים לב לשינוי שחל אצלי –
לעובדה שאני סוף סוף מאושר, לעובדה שסוף סוף לא אכפת לי יותר מה אנשים אחרים
חושבים על אורח החיים שלי, לעובדה שאני כבר לא חושב יותר על מה עשוי להיות מחר –
כי אני יודע בדיוק מה יהיה מחר! לא... מבחינתה תמיד הייתי ותמיד אהיה אותו ילד
מפוחד ומסוגר שהייתי כל השנים האלה... איזה עלבון...
אבל מצד שני, למה אני נפגע
כל כך? איך זה קורה שלאגו שלי פתאום יש פה משל עצמו? ולמה לעזעזל יש לי בכלל אגו?
אני מתכוון, זה הרי עדיף בצורה כזו – מינימום נפגעים – הם לא צריכים לסבול את
הנוכחות שלי, ואני לא צריך לסבול את השהייה במועדון מגעיל...
הבעיה היא, אם כן, עמוקה יותר. משהו בי אומר לי שהדרך שבחרתי – דרך של
סיגור, דחיית וביטול כל דרך של סיפוק אפשרי כל עוד יש הרגשה שאיני בשליטה מלאה –
אולי זו לא הדרך הנכונה? הבעיה היא שאני פשוט לא מסוגל לשים את עצמי ביודעין
בסיטואציה מסוכנת... זה נוגד את כל הנהלים שיצרתי לעצמי.
ומאידך, הנה אני שוב, יושב ומתקתק מול המחשב כמנהגי, והעולם חולף לו
מול פניי... זה מצחיק, במידה מסויימת אני מעדיף שהוא יחלוף, אבל לאחרונה אני מתחיל
להרגיש צורך לגרום לו להרגיש את קיומי... לגרום לאנשים אחרים כמות כזו של סבל –
כזו שתגרום להם להצטער על שבכלל הזמינו אותי מלכתחילה. הפרצוף העצוב שלהם שווה את
הכל – כך אוכל לשבת בביתי ביודעין ובטוב לב – וסוף סוף המשפחה שלי תניח לי לנפשי.
סוף סוף יהיה לי תירוץ מוצדק ל"למה אני לא יוצא מהבית". לו "אני
שונא כל ייצור נושם חמצן" היה תירוץ מספק עבורם, לא הייתי מנהל את הדיאלוג
הזה עם עצמי...
אבל עכשיו כשאני חושב על זה ברצינות – נראה לי שדווקא כן השתניתי בכמה
מובנים מאז אותה תקופה... פעם הייתי שש לקראת הסיטואציות האלה – ללכת לבקר חברים
אחרי שעות הלימודים סתם כי לא היה שומדבר מעניין יותר לעשות. ההבדל העיקרי הוא
שהיום אני יודע להעסיק את עצמי. אני יודע מה לעשות כדי לא להיות תלוי בהם יותר.
נהפוך הוא – עכשיו אני יכול לנצל אותם לתועלתי האישית. וזו, אני חושב, הסיבה
שהוספתי את המשפט ההוא:
"כשחושבים על זה ברצינות, אני חושב שהחברה שאת או כל אחד אחר
יכולים להציע לי היא מטופשת וחסרת כל משמעות."
זה כל כך משעשע לראות אותה מתעצבנת כשהאני האמיתי פורץ החוצה.
"הסיבה היחידה שאי פעם יצאתי לבלות איתכם היא כדי לנסות להיראות
כמו כולם – אבל אני פשוט לא שם על זה קצוץ יותר. כן, השתניתי. אני פשוט כבר לא
צבוע כמו שהייתי קודם. היום אני יודע שאני ייצור מיותר, עוד עורב שיושב לו בצד הדרך
וצווח לו בנחת, וזו הסיבה שאני מאושר – כי אני לבד, וחברתם של אנשים אחרים רק
גורעת מהאושר שלי. אני חושב שכל ניסיון שלך לשכנע אותי לבוא איתכם יגרום לך רק סבל
ולי רק עוד הנאה – אני נהנה לראות אותך מתפתלת, מנסה להבין למה אני כל כך שונה,
אבל זה. תמיד הייתי כזה, ייצור מוזר ומודחק שאף אחד לא במיוחד אוהב, אבל רק לאחרונה
הבנתי את זה. ועכשיו – אני חופשי סוף סוף לפגוע באנשים אחרים ולראות אותם בוכים.
זה נעים, זה כיף ואני נהנה מזה. אני את תפקידי כאן סיימתי, כרגע אני רק מנסה להנות
כמה שיותר עד שהמוות יגיע."
ועד שאני מסיים לכתוב, אני שם לב שהיא התנתקה... כמו כל מי שאי פעם
פתחתי את עצמי בפניו, גם היא ברחה. פנטסטי :) עוד אדם אחד פחות בדרך לדממה המיוחלת...
אני יודע שרמת הכתיבה שלי היום די התדרדרה... פשוט אין לי את זה היום.
אשתדל בפעם הבאה להיכנס לזה יותר. אבל מצד שני, גם על זה אני לא שם קצוץ...
DrM
כינוי:
DrM
בבלוג זה
בכל הבלוגים
