הכל בסדר

הכל פשוט מעולה.

האמת שאני שחקנית מדהימה...

אני יכולה לשמוע את הבשורה הכי מוחצת לב שיש, אני יכולה לשמוע משהו שיהרוס אותי עוד קצת,

ולהתנהג כאילו כלום לא קרה. לא לשנות הבעת פנים, לא לכווץ גבות, לא למחוק חיוך. כאילו כלום לא קרה.

ואחר כך אני אחזור לפה כמו איזה מטומטמת לבכות על החיים שלי ועל עוד כמה מילים מכאיבות ששמעתי היום.

אני אחזור לביני לבין עצמי הזה, שרק אני רואה, וכשאחרי רבע שעה אצטרך לחייך שוב לבן אדם הבא שיראה אותי

אני אעשה את זה ובגדול.

שונאת את עצמי ככה.

שונאת את הפתטיות הזאת של להעמיד פנים שהכל בסדר ואז לבוא לכאן ולהגיד שכואב לי. כ"כ קיטשי.

אבל מצד שני, גם להפתח ולדבר על זה, זה ממש עלוב בעיניי.

הכי מתסכל שאפילו אני כועסת על עצמי.

אני אפילו לא יכולה להתנחם בעצמי או לחבק אותי, גם כשאני באה אל המפלט האחרון אני מקבלת יריקה בפרצוף

והפאקינג ביג דיל זה שהיריקה הזאת באה ממני. כל כך מתסכל.

אוח, אני אשכרה מעבירה על עצמי ביקורת כאילו אני חברה שלי. דפוקה.

אין לי עצבים כבר, בא לי לדפוק את הראש בקיר.

נמאס לי להיות כזאת מובסת ועצובה כל הזמן.

נשבר לי הפאקינג זין מעצמי, בא לי לתת לעצמי סטירה.

תשתקי כבר.

לכי תזדייני את והרחמים העצמיים שלך.

הלוואי ויפסיק להזיז לך כבר. הלוואי ותפסיקי לכאוב על כל דבר.

נמאס לי מההתפוצצות עצבים הזאת שני וחמישי

ולמה לעזאזל אני חוזרת לכתוב פה? סיכמנו שלא מדברים על כלום. חתמתי שתיקה, מה אני עושה?

לא רוצה לדבר, זה לא באמת עוזר, זה לא פורק כלום, זה לא טוב לאף אחד

ובכל זאת אני כותבת כאן.

כוסאמק ערס איתך.

הכל בסדר.

עוד 5 דקות אני אשכח מהפוסט העלוב והקיטשי הזה

והכל יהיה פשוט מעולה