אין לי מושג למה חזרתי לפה. אני אפילו לא רוצה לכתוב, אין לי חשק לזה, אני כבר ממזמן הפסקתי להיות בנאדם של כתיבה.

אבל בכל זאת אני כאן, אולי כי יש גבול לכמה שבנאדם יכול לשמור. הרי אני בחיים לא אעמיד את עצמי במצב של לבכות למישהו, נכון?

ככה זה אגו... אתה שותק ושותק עד שבסוף אתה מדבר לעצמך כי לא נשאר לך כבר אף אחד.

אבל הקטע הוא שאני לא היחידה שאשמה. אני שונאת את עצמי, כן, אבל לא על זה. על הרבה דברים אחרים, אבל הפעם לא.

הפעם אני לא אוכל את כל הקללות שאומרים לי ואקבר עם זה. כי זה לא נכון. זה לא נכון.

והורג אותי, מרסק אותי, המחשבה שאף אחד לא מאמין לי ולא מבין אותי. שהבן אדם היחידי שיודע שאני אמיתית זו אני.

חוץ מזה - אף אחד. רק מוקפת באנשים שחושבים שאני ילדה קטנה ועצבנית, לא מבינה כלום מהחיים, מתנפלת על כל דבר קטן ורבה בלי סיבה.

הייתה לי סיבה קיבינימט. הייתה לי סיבה כ"כ טובה, למה אף אחד לא מקשיב לי?

למה אף אחד לא רואה אותי?

למה תמיד להיות ברקע, מאחורי האחות היפהפיה שהיא הרבה יותר אשת שיחה ממני, הרבה יותר חכמה ואינטליגנטית ונחמדה ממני?

טוב, כנראה שעניתי לעצמי בדיוק הרגע.

המעגל המפגר הזה פשוט מתסכל אותי. אני אשמה, לא אשמה, הייתה לי סיבה מוצדקת, לא מוצדקת... הגזמתי, לא הגזמתי. טעיתי, לא טעיתי.. אני אודה בזה, אני לא אודה בזה... לוותר על האגו, לא לוותר על האגו.

נכון, יש בי הרבה דברים דפוקים אבל אני לא אשמה בהכל. אני לא אשמה בהכל.

אולי השתיקה שלי מתנקמת בי.. אולי אף אחד לא יודע ממה נפגעתי וההתפרצות שלי נראת ממש סתמית ופתאומית לכולם.

אולי ואולי.. נמאס לי לחשוב איפה טעיתי ומה השתבש בדרך.

שורה תחתונה, איבדתי הכל - באשמתי או לא באשמתי.

שורה תחתונה, התפוצץ הקשר - באשמתי או לא באשמתי.

שורה תחתונה, כולם אוהבים אותה יותר - באשמתי או לא באשמתי.

שורה תחתונה, המחשבות האובדניות חוזרות אליי.

למה?

כי אין לי חשק לקום בבוקר, כי אני לא חושבת שאנשים ייסבלו מהעדרותי,

כי אני לא עושה טוב לעולם, אני לא עושה טוב לעצמי,

אני הרסנית אליי ולסביבה - באשמתי או לא באשמתי.

הגעתי למצב שכבר לא משנה לי מי צודק, שורה תחתונה אני יודעת מה המצב ולאן הגעתי.

וכל התסכול זה שאין לי איך להסביר את עצמי. אני צודקת אבל רק אני יודעת את זה.

אני יודעת את הסיבות אבל רק אני מקשיבה לעצמי.

כואב לי אבל רק כלפיי אני מראה את זה.

בא לי לעזוב את העולם, את האנשים, את הבית, את הפרצופים, את החיים...

לא בא לי. לא בא לי לקום לעוד בוקר של ריבים וכסאחים.

לא בא לי לקום לעוד יום של צעקות.

לא בא לי להכנס לשישי של אלכוהול ולמות ממצפון יום אח"כ.

לא בא לי לשמוע על הסבל של החיות ולא בא לי להיות חלק ממנו.

לא בא לי להתגעגע יותר את הגעגוע המרסק הזה לפנים שלך.. לעיניים שלו.. לחיוך שלה..

יש כל כך הרבה לאבד בחיים האלה אבל שום דבר לא נרכש. שום דבר לא נקלט בזכרון, לא נכנס אל הלב, לא חודר לנשמה.

אין לי אהבה כאן. בכל דבר טוב יש הרבה סבל ומצפון ובכל חיוך יש רחמים.

כמעט בטוחה שאחזור, שאשבר ממש עוד מעט.. כי די. הגעתי לקצה הסיבולת שלי.