הסרט של דיאנה ניאד שראיתי אתמול היה מאד מאד מרגש בשבילי. לסרט קוראים 'אל החוף האחר'.
השחיה במים העמוקים של האוקיינוס, מים כחולים ודשנים למראה, שמאכלים את האדם אבל גם מכילים אותו, כמו אמא שהיא מכילה ברחם אך גם מסוכנת אם תהיה בתוכה זמן רב מדי. דיאנה הצליחה לחצות את הים מחוף אל חוף בלתי אפשרי, אתגר של הגוף שבנצחו את המגבלות יוצר לעצמו ריפוי אמיתי משליטתם של בני אדם אחרים ומתחושת האשם והאחריות שנטלה על עצמה בהיותה נערה צעירה שספגה ניצול מיני מתמשך ותקיפה מינית, ראשית מאב חורג ושנית ממאמן השחייה שלה. היא חוצה את האוקיינוס כמעשה סמלי של מי שעוברת דרך רחם של אם לא מגוננת, קרה ומתנכרת, שמניחה לבתה להיכוות ולהיטרף בדרך, כמעשה של לידה מחודשת, מוקפת בתמיכה ואהבה של אנשים שליוו אותה, צוות שלם של אנשים כולל רופא ספורט ומאמנת-אהובה, בגיל 64. עדיין את סוחבת את הטראומה המתמשכת שעברת, גם בגילך, צלקות שלא יירפאו אלא אם תצלחי את האוקיינוס כולו אל החוף האחר. מה היא חושבת על הים, אני סקרנית לדעת, מה היא חושבת על המים. המקום היחיד בו היא חשה, כילדה, משוחררת מעוּלם של אחרים. כל כך קורע לב ונוגע ללב. הפעולה הפיזית של ליטול את חייך בידך, להגיע לקצה ולצלוח דרכו. כל כך תרפויטי, גם אם כמעט במחיר של חיים, אבל כל פעם שהראו את הויכוחים האם לנסות עוד פעם לצלוח את המרחק או לא חשבתי על זה שאין לה כל אפשרות לחיות אחרת. שהיא הרגישה שאו שתעשה את זה או שתמות, אבל היא אינה יכולה לוותר על זה, אינה יכולה להמשיך בחייה בלי שתעשה את זה. כמו שהמאמנת-אהובה שלה אומרת באיזשהו שלב, שהיא מרגישה שדיאנה לא תפסיק לנסות אלא אם תמות. והתמיכה של האנשים מסביב, שהחזיקו - שיצרו מיכל מרוחק מספיק אך שמלווה לאורך כל הדרך ומשגיח אם היא מסתכנת יותר מדי - הייתה מרגשת כל כך. לא פשוט להיות שם, להכיל את הסיכון העצום וללוות כל הזמן ממרחק שלא פולש קרוב מדי, אבל נמצא. באופן שבו אמורה להיות האם הטובה דיה לפי וויניקוט - נוכחת אך נוכחותה לא מורגשת, מהווה מכל שמאפשר לתינוק להיות עם עצמו ולחוש את עצמו בביטחון, נמצאת, כמו שהוא אומר, כמו האוויר לנשימה - שלא מרגישים בו (אלא אם אין די ממנו). כך הם ליוו אותה כשהיא שחתה שם, בים העצום, ושמרו עליה כמיטב יכולתם.
אני יושבת עם מגבת ושיער רטוב לכתוב מכיוון שגם אני קרובה מאד למים. אם אני יכולה להיות במים לפחות פעמיים ביום אני מרגישה טוב. לשבת על רצפת המקלחת כשהמים החמים זורמים מעלי הוא חוויה כמעט מיסטית. אני יודעת שאחרי יומיים רצופים במי הים המלוחים את מרגישה אחרת, אבל היא התרגלה לזה, ונראתה לי כמו יצור מיימי לגמרי, שהשחיה טבעית עבורו יותר מהליכה על יבשה. כשהיא עומדת על החוף מול הים אני מרגישה שהים קורא לה. בואי אלי, לחיבוק.
אתמול ב'מכבי טבעי' אמר לי הרופא שכאבי הגב הם רגשיים, שהנקודות הכואבות הן תוצאה של עומס יתר נפשי, שאני 'לא מוציאה מספיק' כדבריו. שקשה לי כנראה, להנחתו, עם כל מה שעלי להתמודד, בפרט עם הראייה והשמיעה, והוא מניח שיש עוד. ולדעתו גם כאבי הבטן קשורים לכך. כירופרקט לא יעזור לך, אמר, ובעצם גם טיפולים אחרים, כי מה שאני צריכה הוא להוציא, אבל הוא נתן לי סדרה (קצרה, כדי לא להכביד כדבריו) של רפלקסולוגיה ושיאצו שקצת יקלו עלי (כי אני לא אוהבת דיקור, אני סובלת מהמחטים ומרגישה איתם שאני 'על קוצים' :), ושתי פגישות עם נטורופטית, שתמליץ לי על תזונה. הלחיצות הספורות שלחץ על העורף והכתפיים והראש גרמו לי לרצות לבכות, ואני נזכרת שבטיפול במגע שעשיתי לפני כמה שנים, היו נקודות בגב ובבטן שגרמו לי לבכות בפועל, ושנאתי את זה, אני לא אוהבת לבכות ליד אנשים (או בכלל), אז זה מבאס, ותמיד אני נאבקת בבכי הארור, ומרגישה שזה טפשי לגמרי, ושאני לא רוצה.
אני מרגישה שאני עוברת תהליך של לקבל ולאהוב את עצמי כמו שאני, כולל כולי, ולהניח לאנשים טפשים שמעריכים דברים לפי דפוסים מוכרים ופופולריים ואופנתיים להישאר בחוץ ולא להשפיע עלי. אבל זה לא קל כי גם אני רגילה לזה. ולפתוח את העיניים ולראות בצורה אחרת.
אתמול היה נורא לעבור ברחוב המרכזי שבדרך למרפאה, ולראות הרבה אנשים שנראו לי אומללים, מסתובבים עם עגלותיהם כה וכה כדי לרכוש קניותיהם. (הרופא גם אמר לי שאני צריכה להיות פעילה פיזית כל יום, לפחות 20-30 דקות ביום, והזכיר לי את הידיעה שתמיד מלווה אותי שהייתי צריכה להיות רקדנית בלהקה כמו של פינה באוש, להתמסר לחלוטין לחיי ריקוד נודדים. זה הקו שעובר דרך נשמתי. ולא הלכתי לשם, כי לא הייתה לי משפחה (אני גם מאד זקוקה לחוויה משפחתית) כך שבמקום להיות עסוקה במה אני צריכה לעשות עם עצמי וחיי, הייתי (ועדיין) עסוקה במה שחסר לי. אבל זה כבר מאחור, וכל הדברים של ספורט וכאלה הם תחליפים קלושים למסע הנקי והטהור של העבודה היומיומית והמפרכת בריקוד או בלוליינות בקרקס :) כשהייתי צעירה ולמדתי בלט הרגשתי את זה, את החומרה הנזירית של העבודה הזו, ואיך יש לי את זה, זה מה שאני צריכה לעשות. כך או אחרת אני לא רוצה לדבר על זה. זה איננו, והחיים שלי אחרים. אבל הרופא הזה כל כך דייק באבחנתו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
