סיפורים בהמשכים D:

^לפי רעות^

שמעתי את ולריה נכנסת הביתה והחלטתי ללכת לישון אך צלצול פלאפון קטע את כל מחשבותיי על המסך היה מספר לא מזוהה עניתי בחשש

אני:" הלו...?"

....: "היי רעות זה שון" שמעתי רעד בקולו

אני: "הא שון ? מה אתה רוצה?"

שון:" אני צריך לדבר איתך !"

אני:" עכשיו ב 2 לפנות בוקר ?!"

שון:" כן... זה חשוב"

אני:" מה קרה?" כבר הייתי מודאגת

שון:" זה קשור לולר" הייתה לי הרגשה שהוא בוכה...

היי

זאת רעות......

מזמן לא כתבתי.. אבל הנה פרק...

מקווה שתאהבו....=)

ברגע שסיימתי את השיחה עם שון הייתי יותר מופתעת ממקודם....

הייתי כולי מוזרה.. לא ידעתי מה אני מרגישה כל הרגשות שלי היו מעורבבים..

הייתי מאוד מאוכזבת מולריה מצד אחד אבל מצד שני לא יכולתי להאשים אותה בגלל שהיא לא יכולה לשלוט בזה.. היא ילדה חולה..

הייתי כל כך עייפה ומבולבלת והחלטתי זהגיע הזמן לישון..

נשכבתי במיטתי ונרדמתי עם מחשבות.

^למחרת בבוקרר^

בבוקר כשהתעורתי לא יכולתי להסתכל לולריה בעיניים..

היא לא ידעה שאני יודעת מהמצב שלה אז העדפתי ללכת לבית הספר מהר בלי שהיא תשים לב וככה אני לא יפלוט משהו בטעות... אני לא רציתי שהיא תדע שאני יודעת על הבולמיה..

אבל ידעתי שזה לא יעזור כי גם ככה ניפגש בכתה בבית ספר..

החלטתי לצאת מהבית שעה לפני חילת הלימודים.

השארתי פתק לאמא ולולריה שאני הולכת לבית ספר ושאני יחזור קצת מאוחר..

כמובן שבמקום לבית ספר הלכתי לפארק בשכונה ליד.

לא ידעת יעם מי לדבר. לא היה לי אף אחד להתיעץ איתו..

ידעתי ששון לא יבריז מהלימודים ויבוא להיות איתי.

וידעתי שאם אני יספר לקארין אז יש מצב שהיא ישר תרוץ ותגיד הכל לולריה..

אני לא ידעתי מה לעשות עם החיים שלי הגעתי למסקנה שהחיים שלי משעממים ושאני כל היום וכל הזמן רק עוסקת בחיים של ולריה..

אין לי חבר, אין לי ידידים, קארין החברה היחידה שיש לי ואנחנו גם בקושי נפגשות כי אני כל הזמן עסוקה בצרות של ולריה.. לאומת כל הדברים שקורים בחיים שלי אני לא עושה לעצמי שום דבר רע כדי לסיים אותם..

אני מאמינה שהחיים הם מתנה מאלהים וצריך להודות לו על כל שניה שנושמים.

אמת זאת לולריה יש חבר מוושלם, ידידים לא חסר לה (החברים של שון), יש לה את קארין שנמצאת איתה כל הזמן.. היא יותר יפה ממני ויותר רזה...

ולאומת כל הדברים שיש לה היא הולכת ודופקת לעצמה את החיים....

אני פשוט לא מבינה אותה..

מרוב כל ההרהורים אני נרדמתי בפארק..

כשהתעוררתי כבר היה 2 בצהרים החלטתי לחזור הביתה..

^לפי ולריה^

קמתי בבוקר בשעה הרגילה לבית ספר.

ירדתי למטה כדי לשתות וראיתי על המקרר פתק מרעות שהי איצאה כבר לבית ספר. לא הופתעתי ולא חשדתי בכלום מכיון שרעות טיפוס של בוקר והיא אוהבת לצאת יותר מוקדם מדי פעם..

פתאום שמעתי דפיקה בדלת. הלכי לפתוח ולהפתעתי שון החמוד בא להגיד לי בוקר טוב.. הוא נתן לי נשיקה גדולה ורטובה על הפה ויצאנו יחד לבית הספר..

בכיתה לא ראיתי את רעות..

המורה שאלה מה קרה לה ואמרתי לה שהיא לא מרגישה טוב למרות שנורא דאגתי לה.

אני לא רציתי לדבר איתה.. אני בן אדם קשוח.. ואני עומדת על שלי.. עד שהיא לא תבקש סליחה אני לא יבקש... אני רוצה לראות מי תישבר ראשונה..

חזרתי הביתה אחרי סיום הלימודים וראיתי שרעות עוד לא בבית אבל שהיא שחכה את הפלאפון שלה...

אמרתי שאני יחכה עד שאמא תחזור והלכתי למחשב....

^לפי רעות^

איך שחזרתי הביתה הלכתי להתקלח...

ראיתי שולריה בבית אבל התעלמתי ממנה....

זה לא יכול להמשך ככה חייבים לעשות משהו....