בלוג של נערה קצת שונה

נראה שזה מה שקורה כשאני מבואסת?

~צוטט מתוך שיחה לא כ"כ שיחתית שהתנהלה ביני לבין.. טוב, עצמי.~

אוקי, אז ניסיתי לדבר עם מישהי, אבל היא לא ענתה לי.

הרווח בין כל שורה מסמלת "הודעה חדשה".

"תגידי לי שאת פהה

תגידי תגידי תגידי תגידי.

עד שתהיי פה אני אכתוב לך.

את תראי את זה כשתבואי

סליחה ענקית מראש על החפירה הבאה:

אז ככה, בגלל הבאסה שלי התחלתי לאכול את הגבישי סוכר המגעילים האלה.

מכירה?

אז זהו, אני פשוט יושבת פה וטוחנת אותם, למה? ככה.

כי אין לי כח ללכת להתקלח, כדי שאני אוכל להכנס למיטה ~החדשה~ שלי,

או לרדת לאכול כי לא אכלתי שומדבר היום.

פשוט לא בא לי לזוז.

למה אני? הא? כאילו, חלום טיפשי.

בעיקר בגלל שאני לא מעיזה להוציא רבע מילה מהפה שלי,

ליידו, כאילו, את יודעת.

אני בכלל לא חשבתי על זה שלכתוב לאנשים שלא נמצאתי זה כייף

אבל כנראה שזה יותר מעודד מלכתוב בווארד,

או בבלוג,

או לצעוק את זה.

בעיקר כשאמא שלי ישנה, קיימים שכנים, ואחותי והחברה שלה שבאה לישון אצלה בבית.

וזה חתיכת בושה לצעוק "****! למה אתה לא שם עלי חתיכת זבל?!"

אז זהו.

שבא לי לרצוח מישהו

והדבר שהכי קרוב לכדורים שיהרגו אותי זה הגבישי סוכר האלה.

שבינתיים כל מה שהם יכולים לעשות לי זה בחילה,

~או סוכרת, במקרה הטוב~

אבל גם בחילה זאת הדרך למוות.

ארג. את לא פה.

תבואי!!

תבואי.

לפחות תשכנעי אותי לאכול.

אני רעבה,

אבל חסרת כל כח אפשרי לרדת לאכול.

למה אני גרה בבית עם כ"כ הרבה קומות?

למה אין לי מקרר בחדר.

את יודעת מה? זאת אחלה נקודה. אני אבקש מקרר בחדר.

ואז? כמו במלונות באילת אני אשים לי שם קוטג' אחד, חלב אחד. מעל זה דגני בוקר, וזהו.

מזה אני אתקיים.

אחלה רעיון,

תודה כפרה.

טוב,

די, אני כ"כ רעבה וכבר כואבת יל היד.

ציפיתי שתבואי באמצע לעצור את שטף המילים הדפוק הזה.

או לפחות שאח שלך יכתוב "יא מפגרת, היא בכלל לא על המחשב"

אבל לצערי זה לא קרה.

אז לאכול?

טוב.

אני משערת שאם היית פה היית אומרת כן.

אז אני אקשיב לך.

או למה שהיית אומרת?

לאדעת.

אופ.

בעי כפרה. וכשתהיי פה תגידי לי.

את יכולה להתקשר גם ב-3 לפנות בוקר.

אוהבת (L)"

אז אתם מבינים?

עד כמה אני נואשת?

עד כמה בעצם, רע לי עכשיו?

אז נכון, ה"שיחה" לא הייתה קודרת למדיי,

אבל תסתכלו על העיקר.

רע לי, אוקי?

ר-ע ל-י