בלוג של נערה קצת שונה

אני כבר בקושי מוציאה עצבים פה.

עובדה, לא כתבתי מאז ה-13 לחודש.

הכל יוצא עליו, המסכן הזה.

לאנורא, הוא גם מוציא עלי.

חגיגה.

חוצמזה, שאני מתחילה להיות לחוצה שקיימים דברים לא הוגנים בעולם

( די! איך לא חשבתי על זה קודם שהעולם הוא מקום לא הוגן?

הטימטום אכל אותי)

אבל הוא אמר לי 4 פעמים בשיחה את השורש א.ה.ב בקשר אלי.

(אבל מי סופר?..)

וזה דווקא כשאני הפסקתי לחשוב עליו,

במובן הזה. אני מתכוונת.

כל מי שילך חודש-חודשיים אחורה בבלוג יראה כמה סבלתי בגלל זה.

כי אהבתי אותו והוא לא שם עלי, במובן הזה..

ועכשיו? כשאני עברתי הלאה? דווקא עכשיו אני רואה שהוא מתחיל להרגיש אלי משהו?

כנראה.. כשאוהבים מישהו נדבקים אליו קצת יותר...

או מתנהגים אליו בנימוס כולשהו, משהו שעוצר את השני לאהוב חזרה.

אבל כשזה מפסיק.. ומתנהגים חופשי לחלוטין.. אז פתאום השני רואה את מה שהוא לא הצליח לראות קודם..

והופ, המצב מתהפך.

דמט, העולם הזה רשע, מגעיל.



ובנימה אופטימית זו..

יום שבת חרא.

ציפיתי ליום שבת ישנוני כזה.

שכל הזמן אני אהיה במיטה, ואם אני אצטרך אקום זה יהיה רק בשביל ללכת לשירותים או לאכול.

וזה גם יהיה רק בערך 4 פעמים, וזהו.

אבל לא. היה חובה להיות משהו מבאס של המשפחה.

ארוחת צהריים שדורשת ממני לקום ב-1 ולא לנוח עד 5, אח"כ ללכת ברגל הביתה ו"לעשות את הכייף שלי" חצי שעה ולחזור לשם.

אפשר לקלל? תודה.

כוס אמ'אמא של מי שהמציא ארוחות משפחתיות.

ועוד יותר כוס אמ'אמא של מי שהמציא את זה ביום שבת.

שימות מי שהמציא את בצפר.

מי שהמציא את להשאר בבצפר עד שלוש וחצי

ומי שהמציא את הש"ב.

שיתאבדו כל המורות, והלוואי וזה יהיה כואב.

ובעצם, שכל מה שנצטרך בעולם הזה יהיה לאכול, לישון.. ו.. בעצם זהו.

המשך יום שבת חינני לכולם.

~ אוקי.. NOT.~