עוד פוסט שמדבר על חייה של נערה שלא יודעת מה היא רוצה מהחיים, בעצם.
הרגתם אותי. כולכם. לא איכפת לכם בגרוש ממה שקורה ליידכם.
אנחנו גרים במקום שכל נקבה שנייה נאנסת, ואתם הבנים (אהמאהמ, וגם חלק מהבנות.. שלא תגידו שאני מכלילה, חס וחלילה)
לא היה איכפת להם.
ביקשנו, חכו קצת, תשארו עוד טיפה.
ואין, הם הולכים.
ביקשנו שיישארו, שמשהו, עד שהבנות שאסור (או שמעדיפות לפחות.. כמוני.) לא להסתובב,
והם? אומרים סבבה (או מתעלמים..) ובכל זאת הולכים.
והוא? הוא הכי הרג אותי.
הוא הלך בשקט, כאילו ברגע שלא שמים לב, אבל שמו לב הכי הרבה.
הוא השאיר כמות של 4-5 בנות לבד. והוא לא קולט שאתמול נאנסה מישהי בעיר הקטנה שלנו.
אתמול.
לך קיבינימט. מה זה החוסר חשיבות הזה?
לא איכפת לך כבר מכלום!
ואזמה אם עכשיו אני מתייחסת רק אליך למרות שהיו שם לפחות עוד 20 שהלכו.
אבל אתה? אתה היית הכי איכפתי והכי מתחשב.
ואני לא מדברת על לפני מאות שנים.. אני מדברת על הבדל לא גדול!
ובאמת עלתה לך ההצלחה לראש.
אתה מתנהג כמו איזה סלבריטי,
את כל הקשרים שיש לך יצר מישהו אחר,
מישהו שהיה איכפת לו מדברים ובגלל זה כולם כ"כ התקרבו אליו.
ואז מה, אז מה אם אני מתייחסת רק לכשלונות שלך בכל פעם,
אבל אתה לא מוכיח את עצמך בשום צורה, בשום מצב, בשום זמן.
ואני מתה, אני מתפללת לראות קצה מהאישיות הכובשת שהייתה לך פעם.
ואני לא רואה אותה. היא נעלמה.
במקומה נחתה לה אישיות של בנאדם מגעיל, לכל היותר.
בנאדם שלא איכפת לו מהסביבה, בנאדם שמנהיג את כולם וכולם הולכים אחריו, והוא אפילו לא אומר תודה,
חוץ מזה שהוא לא אומר תודה, זה גם עלה לו לראש, רואים אותו כאילו הוא חש את עצמו הכי בעולם.
מה קרה מותק? טוב לך במצב שאתה בו היום? יופי, אני מאושרת בשבילך,
אבל עצובה בשביל כל בנאדם אחר.
יש לי החלטה, ואני מייסמת אותה, אשתדל לפחות.
פעם אחת, אני רוצה לראות אותך רודף אחרי,
פעם אחת, אני רוצה לראות את האיכפתיות שנעלמה, שבמקומה העליונות נחתה.
פעם אחת, אני רוצה לראות אישיות שהשתנתה יותר מידי, בסך הכל שנה אחת.
פעם אחת, אני רוצה לראות שאתה באמת אתה.
אני הייתי רוצה להתעורר מחלום ולראות שאתה עדיין מי שהיית,
עם הייתרונות ועם החסרונות.
מצטערת, אבל אז לפחות היית אנושי.
טוב, אז אני רוצה גם להגיד, שאני כועסת על המון ילדים,
אבל רוצה גם להגיד תודה, לשלושה ילדים שהיו ממש טובים,
שחיכו איתנו למרות שהם הלכו. ואני בטוחה שבריצה את השיגו אותם אח"כ.
אני לא רוצה להגיד את השמות, בכל זאת, זה בלוג אנונימי.
אבל מי שהיה כ"כ טוב אלי, בטח יודע.
סליחה אם הפוסטים בזמן האחרון מאוד שיטחיים,
כועסים,
רגזניים,
יותר מידי מציאותיים,
או מעצבנים,
אבל אלה החיים שלי בפרק זמן הזה..
כשזה יישתנה?
אני אהיה יותר מאושרת.
והלוואי, הלוואי ותבין שאתה לא בסדר,
ותחזור להיות הבסדר (++) שהיית פעם,
כשהיה איכפת לך, כשהיה מציק לך כשרע לאחרים,
כשהיית מתנדב, כשלא היית מציק,
כשהלא היית חש, אגואיסט או נגרר.
כשהיית איכפתי, נדיב, מסתכל מסביב,
כשהיית מסתכל לכולם בגובה העיניים
גם כשהיית במשהו כמו הפסגה.
כשהיית נחמד. כשלא היית אגומניאק
או משהו בסגנון..
כשהיית, לצערי, ובעיקר לצערך, זה אולי לא יחזור.
האופי הכמעט מושלם הזה. שהיה לך.
אם זה היה ממשיך.
זה באמת היה מגיע לשלמות,
ואולי עובר אותה.
כי כמו שאומרים.. "יש חיים אחרי המוות"
אז בטח יש גם "השלמות אחרי הפרפקציוניזם"
ערוך* -
אז היה לי יום קשה,
והוא היה עוד יותר קשה כשגיליתי מי היו האנסים שאנסו נערה בת 12 בעיר שלי.
התחלתי לרעוד, הלב שלי פעם יותר מידי מהר גם מהמהר שאי פעם היה לי,
התחלתי להזיע (למרות הרעידות, שאמורות היו להעיד כי קר לי)
וחוץ מכל הדבר הזה, הייתי באמצע שיחה איתו,
בדיוק שאלתי אותו אם הוא יענה בכנות על דבר שאני רוצה לדעת.
אחרי שהוא אמר כן, ברור. אמרתי לו רגע, כי לא יכולתי לנשום.
ירדתי למטה לשתות ולשאול את אורי אם יש לי חום והיא אמרה שלא אבל שכדאי לי לשתות,
שתיתי וניפצתי את הכוס בטעות.
חזרתי אליו, שאלתי אותו "אתה אוהב אותי?"
והוא ענה לי שלא, אבל שהוא בחיים לא יעזוב אותי ושאני היחידה שנשארה בנאדם, מכל מי שהוא מכיר.
זה נתן לי הרגשה טובה, אבל לא טובה כמו אם הוא היה אומר לי שהוא אוהב אותי.
כי לי נמאס, אני חייבת להפסיק עם השטויות האלה..
אבל זה בסדר, אין בנינו את המתח שתמיד יש אחרי השאלה הזאת.
השיחה ממשיכה כרגיל.
ערוך**-
אני לא חשבתי שאני אגיע למחשבה הזאת,
אבל הכל כ"כ משתנה (ועם זה המצב רוח שלי והמצב הבריאותי שלי)
אבל אתמול, הייתי עייפה (והרגשתי לא טוב, אבל בואו נרד מזה) והלכתי ככה באמצע שיחה שלי ושלו,
ובבלוג הקודם שלי כתבתי שאף אחד מאיתנו אף פעם לא הלך באמצע שיחה סתם,
רק אם זה משהו חשוב. אבל הנה.
ואז כעסתי, אני אפילו לא מבינה את עצמי למה עשיתי את זה.
והחשבתי לדבר הסתמי הזה פוסט שלם.
ומאז (או קצת לפני שזה קרה) כל הזמן כשהוא עשה משהו שנוגד את מה שהיה קורה לפני שנה,
(כשהיינו משהו כמו ביחד), הייתי כועסת. הייתי מתעצבנת ועושה למקרה מיניאטורי אחד מליון פוסטים,
די כבר להיות כ"כ ילדותית. זה מה שאני אומרת לעצמי.
אבל זה מרגיש, כאילו שזה בגלל נוגד את היכולת שלי.
אני אוהבת אותו אבל אני מצב כזה שאני אוכל לגרום לו לאהוב אותי בחזרה.
לפעמים דברים משתנים,
וזה כואב.
אבל ככה זה, ואני אצטרך להסתדר עם זה.
ואני סובלת מזה, וכואב לי מזה, ואני רוצה את זה,
ואני רוצה שיהיה מה שהיה, ויחד עם זה אני רוצה גם להמשיך הלאה,
אבל בגלל שהוא פה, ליידי, איתי. ואני חשובה לו והוא חשוב לי,
אי אפשר לשנות את מה שקורה, כשאני לא ליידו אני יכולה שנים לכעוס על משהו שקרה,
ברגע שהוא ליידי, זה מתמוגג כאילו זה בכלל לא היה.
הייתי רוצה שזה יהיה אחרת, אבל אי אפשר להכריח בנאדם.
ויכול להיות? שהכל לטובה.
יכולה להיות. לרגע לא אמרתי שאני מאמינה לזה שטוב שכואב לי עכשיו.
אבל יכול להיות שבהמשך הוא יאהב אותי ויהיה לנו טוב ביחד,
ויכול להיות שיגיע מישהו אחר, ופתאום אני אשכח אותו.
(עד כמה שאפילו אני לא מאמינה זה.)
זהו, אני ממש ממהרת, סיימתי את העריכה השנייה, הפעם הבאה תהיה כבר פוסט חדש.
תגיבו, זה באמת היה פוסט מה-3>
עריכה אחרונה באמת*** -
כולם מוזמנים, זה בלוג מהמם, אני אישית מסתובבת שם כל יום!! שווה להכנס
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
