את האמת?

אני כבר לא אותה אחת.

וזה בכנות.

אני לא אהיה מאלה שיחפרו על הצבא וכמה חרא אכלתי וכל זה,אבל זה באמת הביא אותי לרגעים קשים ביותר.

הייתה לי שיחה עם הבוסית של העבודה-לפני-צבא בקשר לחזרה לעבודה,וראיתי מין ניצוץ בעיניים שלה.

אחר-כך נודע לי מאחת העובדות שהיא חושבת ש"התבגרתי בצורה לא רגילה,והיא לא חשבה שאני יכולה לדבר ככה".

אולי לקלל את המפקד שלי כל יום העלה את רמת הדיבור שלי? מממ.

בינינו?

אני לא כל-כך יודעת מה לעשות עכשיו,מאיפה להתחיל,לאן להמשיך.

מרגיש לי מוזר פתאום, לא לקום ב-6 בבוקר,לא להרים קרטונים ולעבוד עם האוטיסטים והזקנים כל יום.

מוזר לא לאכול את האוכל המסריח של טרבלסי, הרס"ר מטבח.

#

אני מקווה למצוא עבודה בקרוב.

אוי, אני בטלנית בטירוף.

ותכל'ס? אני נהנית מכל רגע.

אז זין על הכל,

אני חופשיה. לנצח.

וכל-כך טוב לי, שבא לי לבכות. (: