נכון כשאתם שומעים את הביטוי חבר\ה טוב\ה ישר עולות לכן אסוציאציות חיוביות?
אז לי לא.
 
מאז שאני זוכרת את עצמי, היחסים שלי עם החברות שלי תמיד היו חרא.
תמיד הוא דופקת אותי, או אני אותה... ואם זאת חבורה - אז שלא נדע מצרות.
תמיד סבלתי מחברות... אני זוכרת לפני 4 או 5 שנים.. את כל הדמעות שבכיתי לאמא שלי...
ובכלל, כשהייתי, איך לומר בעדינות, "כבדה" יותר, אז אף פעם לא היה לי ביטחון עצמי...
ובתור ילדה, להיות בעלת משקל עודף, זה סיוט. את מרגישה לא נאהבת, לא רצויה... את מרגישה שמנה.
את יודעת שלא יהיה לך חבר, שלא תתנשקי כמו כל החברות שלך, ושלא תהיה לך ילדות רגילה.
ובכל הסיפור הזה, תמיד חשבתי "לפחות יהיו לי חברות טובות שאני אוכל לסמוך עליהן", אבל ממש לא.
אני לא אשכח אותה. רותם היה שמה.
היא הייתה חברה שלי, אבל מאחורי הגב... אין מילים בפי לתאר את הגועל נפש שהיא הייתה.
ובכלל, בתור ילדה, הייתי חייבת להרגיש נאהבת.. ולמרות שידעתי ושסיפרו לי מה היא הייתה אומרת עליי מאחורי הגב, לא הסכמתי לפרק את החברות.
הייתי אוהבת להגיד שהיא החברה הכי טובה שלי. הייתי מתגאה בה, אלוהים רק יודע למה.
יכול להיות שזה נובע מהעובדה שידעתי שלא יהיו לי חברות אחרות.
אבל בכל אופן...
אחרי שפקחתי עיניים וראיתי את המציאות, פירקתי את החברות.
לאחריה, הגיעה מורן. עליה באמת אין מה להגיד. הייתה מקסימה ונשארה מקסימה. 3 שנים היינו חברות. אבל לה כמו לכולנו,
היו קטעים משלה. ניחא.
לאחריה, הגיע הגהנום. טל היה שמה.
בהתחלה, היינו חברות באמת טובות. בלתי ניתנות להפרדה. היא הייתה מצחיקה. מאוד. היה לי כיף איתה.
ואז בדיוק עלינו לתיכון, וניתקנו קשר בחופש. לאחר התחדשות שנת הלימודים, חזרנו להיות חברות.
טובות למדיי עליי לציין.
וואו. אני לא יכולה לתאר בפניכם את מה שהיה בינינו. בואו נקצר את העניין ואני רק יאמר לכם - נפגעתי.
גיליתי כל כך הרבה צביעות ושקרים.. שהלב כואב. לא רק כואב - זועק לעזרה.
עם הזמן פשוט לא היה אכפת לי. אהבתי להיות לבדי, ומעבר לכך לא רציתי בחברתם של אנשים.
(עזבו את העובדה, שעברתי כל כך הרבה דברים אחרים בחיים... אני לא יודעת איך אני עדיין חיה לכתוב בפניכם את הדברים הללו).
עברתי לאשדוד. הנה, חשבתי לעצמי, התחלה חדשה. אולי פה יהיה שונה!
לא. לא שונה.
הכל אותו שיט צבוע שהיה שם.
זה לא המקום - אלא התרבות.
אנשים חונכו להיות צבועים? אני לא מבינה. מה זה נותן?
מה זה נותן להיות רע, מלוכלך, צבוע, ודו פרצופי לאנשים אחרים? oh well.
בכל אופן, פה הכרתי אנשים טובים. אני כבר לא מסתובבת עם בנות.
אין לי אמון בהן. טוב לי עם בנים. לא שמעתי ריכולים מהם. (טוב נו, רק דיבורים על מי הם עשו השבוע, וגם זה בלי שמות.)
אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שישבתי רק עם בנות, מהסיבה הפשוטה - שאין לי מכנה משותף איתן.
יחסית לבחורה בת 16 שכל החיים לפניה, אני מרגישה קשישה ליד הבנות האלה.
"את בחורה כל כך בוגרת," אומרים לי. אפילו הבנות, "החבורה" שלי.
כשאני אומרת למורין שאני לא חלק מהחבורה היא צועקת עליי.
אבל אין לה סיבה.
אני לא חלק - כי אני לא רוצה.
אין לי מה לעשות איתן... אני לא רוצה שקרים מסביבי, ובחבורה הזאת השקרים הם חלק מסדר היום.
הצביעות, והדו פרצופיות, אני לא צריכה את זה.
טוב לי איך שאני. בוגרת, ומעל לכל הזבל של הגיל הזה, "גיל הטיפש עשרה".
אולי תגידו שבאיזשהו מקום פספסתי חלק מהילדות,
אבל מי צריך את החלק הזה כשהוא רק פוגע בכל מקרה?
 
 
אל תבינו אותי לא נכון.
אני אוהבת את החיים שלי. טוב לי עם מי שאני ועם האנשים שאני איתם.
פשוט טוב גם לציין את החלקים הלא טובים של החיים.. לקרוא את זה מתישהו ולראות אם משהו השתנה,
וגם, אולי, איפשהו, לנסות לשנות. למרות שאני בספק.