"הייתי ילדה אז.. בת 15, תמימה, שרק התחילה את החיים.

כיתה ט', ילדה שלא מבינה כלום מהחיים שלה. מעשנת, עושה סמים ומבריזה מבית הספר.

רבה עם ההורים בכל הזדמנות, ומורדת בכל דבר שהם אמרו.

הייתי מסתובבת עם אנשים מסוממים בני 18 ומעלה, והרגשתי שזאת החברה שטוב לי בה. אוי, כמה שטעיתי.

ערן, חבר שלי, התקשר אליי "בואי, הולכים לעשן בבית של כפיר"....... אז הלכתי.

כשהגענו, הפלתי כמה ראשים, לא ממש נכנסתי לסאטלה, אז יצאתי למרפסת להסתכל על השמיים - כמו תמיד.

כפיר יצא לשבת איתי. הוא לא עישן... והתחלנו לדבר.

תמיד אהבתי לדבר איתו. היו לו דעות מעניינות על הרבה דברים. זה סיקרן אותי.

ערן קרא לנו לשבת איתם בפנים, אז נכנסנו.

למחרת - טלפון:

"היי.. זה כפיר"

"היי... וואלה לא ציפיתי לטלפון ממך... מה קורה?"

"אממ, בא לך לבוא אליי, סתם לשבת בסבבה?"

"אממ.. סבבה"

אז הלכתי.

כשהגעתי, הוא חיכה לי עם ג'וינט. עישנו ביחד, ונהניתי רק מלהיות איתו.

דיברנו... הוא אמר לי שהוא מתחיל לחשוב עליי בצורה אחרת. דחיתי אותו, ואמרתי לו שאני אוהבת את ערן.

שוב, ילדה קטנה, לא הבנתי כלום מהחיים שלי.

אחרי שהלכתי אני מקבלת הודעה - "אני תמיד פה בשבילך - עם ערן או בלעדיו."

הקשר עם כפיר התהדק.

היינו מדברים על בסיס יומי, אבל ערן לא ידע כלום. הוא היה מכה אותי אם הוא היה יודע.

אם אני מסתכלת על מישהו אחר במקרה כשאנחנו יוצאים, הוא סוטר לי. מכאיב לי. ליד כולם. אז אני נמנעת...מעדיפה שלא.

כפיר היה בא אליי, הייתי באה אליו... היינו הידידים הכי טובים - מאחורי הגב של ערן.

יום אחד, עישנו בערך 7 אנשים בבית של ערן... וכפיר פלט משהו על השיחת טלפון שלנו אתמול...

ערן שמע את זה, ולקח אותי לחדר. ידעתי כבר מה הולך לקרות.

" *סטירה* חתיכת זונה!! עם חבר שלי?!"

" *משפשפת את הלחי* ערן, אני נשבעת לך שלא קרה כלום!!! אנחנו רק מדברים!!!"

"את יודעת מה קורה למי שבוגדת בי, נכון?!"

"לא, כי לא בגדתי! אני נשבעת לך! תפסיק עם זה!!!"

הוא לא הסכים לשמוע... ובקטע הזה חיי נהרסו.

"אני אלמד אותך מה זה... שאני אשב בשקט על זה?! כלבה, את תשלמי."

"לא, ערן, תקשיב לי... בבקשה! אני מתחננת... אני אוהבת אותך... לא קרה כלום... די... בבקשה... תירגע...."

" *נועל את הדלת* "

"למה אתה נועל?"

"כדי שלא תחשבי על לברוח"

"אני לא אברח... בבקשה תקש.. *הוא קוטע אותי* "

"סתמי ת'פה שלך שרמוטה! *סטירה* "

"כוס אמא שלך! אני שונאת אותך! הרסת לי את החיים! נמאס לי כבר!"

"נמאס לך?! את בטוחה?!!"

"לא.........."

הוא תפס אותי מהצוואר והתחיל לחנוק אותי. כשהרגשתי שהזרימת דם מפסיקה לי התחננתי שישחרר אותי.

כשהוא ניסה לקרוע מעליי את החולצה, הוא פצע אותי עם הניטים שלו... היה לי חתך בצוואר שהתחיל לדמם.

הוא קרע מעליי את החולצה... ואז פתח לי את החזייה... ניסיתי להשתחרר, אבל הייתי ילדה, נמוכה ורזה, והוא היה 1.80 בערך..

הרבה יותר גדול וחזק ממני... לא ידעתי מה לעשות.

הוא התחיל לגעת בי. זה לא הרגיש נעים, הוא התחיל להכאיב לי. הוא הוריד לי את המכנס, בעודי מנסה לבעוט בו ולהשתחרר.

אחרי שניות כבר הייתי ערומה, והוא התחיל לגעת בי.

הוא הכניס את היד שלו לכוס שלי, ופצע אותי, הכאיב לי, צרחתי. אף אחד לא שמע... המוזיקה הייתה גבוהה מדי.

הוא התחיל להכניס אותה ולהוציא, משאיר אותי בוכה מייסורים ומתחננת שיפסיק.

הוא לא הפסיק. בתוך כמה דקות הוא כבר היה בתוכי.

נכנס ויוצא, נכנס ויוצא, והכאב משתק אותי. לא יכולתי לדבר.

הפצע מהצוואר דימם לי על חלק גדול של הגוף, ואז איבר המין שלי התחיל לדמם. הוא בתל אותי, ולא בעדינות.

בפראות, כאילו אני חיה. הוא לחש לי "את תשלמי כלבה, אני מבטיח לך"

בזמן שהוא עליי מזיין אותי, הוא מרביץ לי.... סוטר לי, ושורט אותי... אני זוכרת כל כך הרבה דם על הסדינים. ואת הכאב...

אני בחיים לא אשכח.

כשהוא גמר הוא הכריח אותי לבלוע את זה.

הוא אנס אותי, הכאיב לי, והשאיר אותי מצולקת נפשית לתמיד.

אני לא אשכח את זה בחיים.

הוא יצא, נעל אותי בחדר, והלך לעשן.

שכבתי שם, על המיטה, בדם שלי ובזרע שלו, בוכה.

חושבת לעצמי, מה עשיתי רע? למה זה מגיע לי? פניי נפוחות מהמכות שלו... מהאגרופים שלו...והדמעות לא מפסיקות.

כולם הלכו.. הוא חזר לחדר..

"תתלבשי זונה, את עפה הביתה."

התלבשתי, בעדינות ככל שיכולתי... הכאב היה קשה מנשוא.

הוא עצר לי ליד הבית, ודחף אותי מהאוטו.

"נו? את תחזרי על זה שוב? אני בטוח שלא..." חייך, ונסע.

כשהגעתי הביתה, רצתי למקלחת, ולא רציתי לצאת ממנה.

לקחתי את הסכין גילוח ופירקתי אותו... התחלתי לחתוך, טיפין טיפין, עד שהמים והדם התערבבו...

נהניתי מההרגשה הזאת... הרגשה של שחרור, של חופש...הפסקתי. אמרתי לעצמי, שאני כבר פצועה מספיק.

יצאתי מהמקלחת והלכתי לישון, עירומה כביום היוולדי.

בוקר למחרת, אמא שלי העירה אותי. שאלה אותי למה הסכין מפורק.. כשהיא פתחה את התריסים, היא ראתה את הסימנים הכחולים שעל פניי וגופי... היא כמעט התמוטטה.

הסברתי לה את הסיפור, והיא בכתה כמו שבחיים לא ראיתי אותה בוכה...

היא רצתה שניגש למשטרה, אך לא הסכמתי. הסיפור הזה נשאר איתי.

אני בטיפול כבר שנה שלישית, עברתי דירה, ומאז לא שמעתי מערן או החברים שלו.

בפעם האחרונה ששמעתי על כפיר, הוא היה עצור... אבל גם זה לא מעניין אותי.

הסיפור הזה הוא חלק ממני... אני מתנדבת ועוזרת לבנות שחוו את אותו הדבר.

אף אחד לא מבין... אף אחד לא יודע...

כמה גדולה הצלקת שזה משאיר."

(זה לא עליי.)