הפוביה הכי גדולה שלי בחיים זה מחטים.

לא מסוגלת להתקרב לדברים האלה. בגלל זה גם אין לי פירסינגים, קעקועים ואני לא משתמשת בסמים כבדים (מזריקה).

אבל בגלל שאני כל כך מקולקלת, וצריך לבדוק לי אלפי דברים שונים ומשונים שאני לא יודעת להגות אפילו,

הוחלט שעליי לעשות בדיקות דם.

אמרתי לעצמי - אני אהיה גיבורה. אני לא אצרח כמו פעמים שעברות, לא אפיל את המגש, ובטח ובטח שלא ארביץ לרופאה

(לצערי גם זה קרה).

אחרי שבוע של המתנה ארוכה לבוא המחזור (עליי לבצע את הבדיקות בשעת מחזור), הלכתי לרופאה שתמצוץ לי את הדם מהגוף.

הגעתי, והפחד התחיל להשפיע עליי. התחלתי להזיע בידיים והרגליים רעדו לי.

רק רציתי שזה ייגמר, כדי שאני אוכל ללכת משם ולא להריח את הריח המזעזע הזה של קופת החולים.

נכנסתי לחדר, יותר נכון חדרון, הנחתי את היד שלי וסובבתי את הפנים. הדקירה דיי כאבה אבל אמרתי לעצמי שלא, אני לא אצעק,

זה ייגמר לפני שאני אשים לב בכלל.

וכך היה. היא לקחה לי 5 מבחנות לערך, ושלחה אותי החוצה.

התחלתי להרגיש לא טוב. כנראה אובדן דם רב מדי גרם לזה,

אל תשכחו שאני גם במחזור וגם שאבו ממני את מחצית הדם שזורם לי בורידים.

התיישבתי על הכיסא, והתחלתי לראות שחורות. לא, לא לחשוב שהכל רע, אלא לראות הכל שחור.

הראש מסתובב, והדבר הבא שאני זוכרת הוא שאני במערבולת. אני מרגישה כאילו אני מסתחררת ולא מצליחה לעצור.

ואז ניסיתי לפתוח עיניים, וראיתי בערך 5 רופאים עומדים מעליי, מרימים לי את הרגליים, ומנסים להעיר אותי.

התעלפתי. חוויה שאני לא מאחלת לאף אחד. הבחילה, הזיעה וכאב הראש שמתלווים להרגשה הזאת, בכלל לא נעימים.

לא הבנתי איפה אני ומה קרה לי, אבל אמא אמרה שאני בסדר. שכנראה לא היה לי מספיק נוזלים בגוף והכלבה הזאת גזלה את המעט שנשאר וריכזה את זה בחמש מבחנות. כלבה.

אחרי חוויה מהנה זו - נשבעתי לעולם לא לעשות בדיקות דם שוב.

חזרתי הביתה, וישר שתיתי תה עם מלא סוכר. אמא אמרה שזה טוב, לכו תבינו.

הרגשתי הכי חרא בעולם, ונרדמתי. היו לי סיוטים ובקושי יכולתי לעצום עין, אבל גם זה נקרא לנמנם.

עכשיו אני מרגישה מצוין, ואני לומדת למבחן בתנ"ך שיש לי מחר.

בהחלט חוויה שאני לא אשכח.