ללכת הרבה ואז לעצור. לרוץ, ופתאום ליפול. לרצות משהו כל כך חזק, ולהפסיק ככה סתם. לרצות אותך עכשיו, לנשק אותך, ואז פתאום לעמוד מולך ולהיתקף בחילה. לחלום על משהו במשך הרבה זמן, לרצות אותו ולהילחם עליו, ופתאום לפחד ממנו בטירוף, לחטוף רגליים קרות. לעטוף אותך בחיבוק ואז להתרחק. לרצות לחייך אליכם, לחבק, להתגעגע, ולהיגעל בשנייה, להסתכל לכיוון ההפוך.להיות חזקה, ואז לבכות, להישבר.

שמתי את הסטטוסקופ על הצוואר, אתם יודעים, פוזת רופא וכאלה. "גברת, את בטוחה שהיא לקחה את הכדורים בבוקר?" היא הייתה צעירה, הבת שלה, בקושי מבינה עברית, לחוצה עם עיניים אדומות מכעס או מעצב או משניהם. "כן!" היא ממש צעקה עליי. נעלבתי, באמת. " לא לסגור עיינים גברת! תסתכלי למעלה!" כמעט-צעקתי על הזקנה בפעם החמישית, לא משנה כמה פעמים אעשה את הבדיקה הזו, המסקנה תשאר זהה- אנשים אוהבים לבהות לי עמוק לתוך העיינים כשאני בוהה לשלהם. אבל אני בודקת אותם, הם סתם בוהים לי בעיניים כשאני מבקשת שלא. יש בזה אינסטינקט מסוים? בדקתי פעם, "אני חושב שזה כי יש לך עיניים יפות", -"דיי להתחנפות, הן חומות וזה מכוער, אולי זה אינסטינקט? איך זה שלך לא עשו את זה אף פעם?" גיחכתי "אין לך עינים חומות רגילות. זה כאילו יש להן צבע משלהן. את לא מהאנשים האלה ש'בשמש הן ירוקות' אלא הן באמת ירוקות, שילוב של חום וירוק ואפור- " "תפסיק להציק לי עומר, הלוואי שהיו לי עיינים כאלה, אבל הן סתם חומות ועכשיו תסתכל על הכביש אם אתה לא מתכוון לתת לי תשובה, בסוף אני אלך לעשות על זה מחקר" אמרתי והוא רק צחק, "תאמיני לי את". "גברת, להסתכל למעלה בבקשה, לא אליי. בידיוק, ככה" סוף סוף. היא בסדר, למה חייבים להלחיץ כל כך? "לכי תשתי כוס מים, אני אזריק לה משהו שיוריד לה את הלחץ דם ויהיה בסדר" חייכתי אבל היא לא הייתה מסופקת. הם אף פעם לא מסופקים, כאילו שאני צריכה להחזיר את החיוך לפנים שלהם, ורק ככה זה אומר שהבנאדם באמת בסדר. רק אם הוא לא יהיה חיוור, ויחייך, ויילך כמו שצריך ויצחק, אז עשיתי את מה שהייתי צריכה, אם לא, הם לא מסופקים. "הוא תמיד רועד ככה? תמיד התקפים כאלה?" שאלתי "לא" הוא כמעט בכה ונחנק. נחנקתי גם אני. לא יודעת למה ואיך, חטפתי רגליים קרות בצורה מטורפת. בשביל מה אני צריכה את זה? זה היה מראה היום, הפירכוסים והגניחות, הקצף והמכות. ראיתי מקרים, אבל עכשיו קצת הזדעזעתי. הרגשתי חיוורת ועייפה, רק רציתי שהוא יפסיק, שאני אלך הביתה, שאני אקח את האוטו ואסע לים. אבל לא. עמדתי שם, מולו ומול הבן הבוכה שלו. ולכו תרגיעו את הבן ותטפלו באבא. זה אף פעם לא נגמר במטופל, זה תמיד גם האישה-הבן-האבא-האמא-האח-הסבא שלחוצים ומלחיצים, תמיד צריך לטפל גם בהם. אני מרגישה שאני רוצה להישבר. הדמעות כבר בעיינים שלי אני נהפכתי למומחית בעניין ההסתרה הזו, זה קורה עשרות פעמים. אני נגעלת ולא מבינה מה אני עושה פה. בא לי להתעסק במשהו אחר, לא יודעת מה אולי לזייף קצת עם הגיטרה, אולי לעצב את התמונה שלו בפוטושופ, לקרוא ספר טוב, ואפילו לבכות קצת, העיקר לא לעשות את זה,בשביל מה אני צריכה את זה? הרגע הזה, שגורם לי לתהות ולהיגעל מעצמי, למה עשיתי את זה לעצמי ולמה רציתי את זה בכלל. אבל לא. דיי לחלומות. אני פה מולו, ושאלוהים יעזור לי, אני רק רוצה לשבת בבית ולכתוב ולבכות, ולבכות ולכתוב 

הרגע הזה עכשיו כשאני פה מול המחברת.. אלוהי