קלפטון ברדיו. שיר מוכר, שיר ישן, שיר שלנו. בלי לשים לב, טרודה במחשבות, פיספסתי את הפנייה ובהחלטה של רגע לחצתי על דוושת הגז ונסעתי בדרך הכל כך מוכרת . כביש מהיר, נסיעה קצרה שתמיד הרגישה הכי ארוכה בעולם, אינסופית. עניין של דק' שנראו כמו נצח, עכשיו נדמה שהנצח לעולם לא ישוב. אין לי מושג למה אני עושה את זה, בכנות, לא חשבתי באותם רגעים , זו אחת ההשפעות של המוזיקה עליי, קלפטון שר ואני איתו בדרך המוכרת. הסתובבתי בכיכר הראשונה לפחות 3 פעמים, מסתייגת אם להמשיך או לא ובסוף הראש הפסיד, כרגיל, והמשכתי. צומת ועוד אחת, כמה מעברי חצייה, פניה חדה אחת והנה הרחוב. האטתי, הרגשתי כמו באיזו סצנת מארב כזו ופחדתי לראות פנים מוכרות. עניין של שניות והנה הבית הכל כך מוכר ורק אלוהים יודע על הדברים שהתרחשו בו, מה שחווינו בו. נחנקתי באותו הרגע, עצרתי ופשוט בהיתי בו. אל תשאלו אותי על מה חשבתי באותם רגעים, אין לי תשובה, אבל חשבתי כל כך שהראש כאב לי יותר מבבגרויות הנוראיות שהיו ב 5 יח' מתמטיקה. המכוניות בחניה היו מוכרות, מלבד אחת. נחנקתי שוב כי ידעתי בידיוק למי היא שייכת, והבטן התהפכה לי, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי באותו הרגע. האדרנלין שהיה לי בגוף מתחושת הפחד שמה מישהו מוכר יעבור בידיוק, או ייצא מהבית, התחושה הזו שכשם שהיא צובטת כך היא ממכרת, התחלפה בתחושת כאב נוראית. ככל ששהיתי שם יותר, כך נגעלתי יותר. מעצמי, מהמקום, מה אני עושה פה בכלל. הרגשתי שהכל לא בסדר, כל הסיטואציה הזו. מצד אחד זו אני שלא אמורה להיות פה, ומצד שני גם המכונית הזו לא. מצד אחד רציתי שדלת הבית תיפתח , מצד שני הייתי רוצה לקבור את עצמי באותם רגעים . אני באמת לא יודעת כמה זמן ישבתי ככה בתוך האוטו שם, ואני באמת מקווה שאף אחד לא ראה אותי.. בדרך חזור לא הפסקתי לבכות, אני מודה על כך שהגעתי הביתה בשלום ולא דרסתי אף אחד.  הייתי עם עצמי, והדמעות פשוט ברחו. לא יכולת ללוות אותי גם בדרך העצובה חזרה כשהכל נגמר, קלפטון?