אוקי חח..תודה על כל המזלטובים פוסט שעבר אבל..נפרדתי ממנו(:
אני שוב לא עצובה, אז מה?!#@!.
הרגיש לי לא נוח, הרגיש לי חנוק, ההפרש גילאים -אבסורדי לטעמי [ט' וי"ב], הוא היה מאוהב בי, אני רק אהבתי-הייתי דלוקה עליו.
לא הרגיש לי נעים שאני אף פעם לא אוכל להחזיר לו את אותה אהבה שהוא נתן לי, לא רציתי להגיע לאמצע של מערכת יחסים עם מישהו שאני בכלל לא מרגישה נוח איתו ולחתוך את זה באמצע ואפילו לפגוע בו עוד יותר.
טוב נעזוב אותו עכשיו..
יודעים למה שמתי לב?! שאני ממש אופטימית..אבל ממש! זה כבר דביק ואטום למציאות!
אני מוצאת בכל דבר את הצד הטוב שלו! זתומרת...אני אוהבת את התכונה הזאת שלי, באמת שכן! ואני ממש מעריכה ומודה על זה שיש לי את היכולת להסתכל על העולם מהצד הכי טוב שלו, זה גם מה שנותן לי את השמחת חיים והאנרגיות שלי. אני פשוט מעריכה כל דבר קטן! כל SMS בוקר טוב יעשה לי את היום ואני אסתובב לי עם חיוך ענקי(:
אבל..אני לא ריאלית באיזהשהו מקום..אני אטומה למציאות העגומה שמסביבי [ספק לא אכפתית] ואני יודעת שהעולם דפוק, ואני יודעת שלא הכל ורוד עם נצנצים כמו שאני אוהבת..ומה? אני עושה עם זה משהו? אולי מדי פעם, לא מספיק זה בטוח!
כשאני ש"שינית..אז אני אהיה גאה בעצמי, אז אני ארגיש שאני תורמת לתיקון המצב.
תגידו..אני נשמעת לכם שרלילה? כאילו תגידו את האמת!..זה שאני מחפשת את האחד הנכון [ולא, לא במובן של חתונה ואתאהבות, אלא במובן שנוח לי בקשר איתו..כי אני לא הולכת להתחתן מחר] זה הופך אותי לשלולה קטנה שרק מחפשת בנים להיות איתם ולזרוק אותם?
טו לא משנה..לא אכפת לי מה תגידו אני יודעת שאני לא(:
בנימה אופטימית וחפרנית זו..אפרד מכם לשלום ידידי.
תגיבו..זה עלול להעלות לי חיוך יופלה כזה שלא נגמרר על הפנים(:
כינוי:
מנערת אטבים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
