הו, שהחורף יבוא!
קיטש אקספרסיוניסטי. |
כינוי:
lacrimosa girl בת: 33 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2008
הרהורים.
שבת אצל דני.
שזה תמיד כיף.
עסקנו רוב השבת בתכנון משחק I dare you to- והמצאנו חובות ממש הזויות ומפדחות  כמו לרוץ ברחוב ולהכריז שמתקפת חייזרים הגיעה.
או לדבר עם מישהו ולעשות משקפיים כאלו עם האגודל והאצבע סביב העיניים ול"מצמץ" עם שאר האצבעות.
או להציע למישהו לרקוד איתך ואלס ברחוב.
וכהנה וכהנה. XD
יהיה קורע.
ויש מצב טוב שנסע היום לירושלים לעשות חלק מהדברים.. הישמרו!
קיבלתי זימונים למודיעין, לפרוייקט שחקים, תוכנית חבצלות והיחידה הטכנולוגית.
אז ברביעי אני בת"א. מישהו שם?P:
חבצלות נשמעת לי תוכנית ממש מגניבה. גם שחקים. אבל זה סוג של שעבוד עצמי לצבא למשך איזה 6 שנים ואח"כ מה? מה עושים? ממשיכים בצבא? אני לא רוצה שהחיים שלי יראו ככה.
וזה מביא אותי לזה שבשבת דברנו על מה אנחנו רוצות להיות, וכולנו הסכמנו שאנחנו לא רוצים להיות כמו ההורים שלנו - אנשים קטנים שתקועים במקום אחד ומנהלים חיים משמימים ובנאלים. ואני יודעת שילך להן טוב. דני תהיה סופרת מפורסמת ותגור בדירה מקסימה בקליפורניה או אירלנד. שיר תהיה שחקנית וזמרת בהתחלה אנונימית בברודווי ואחרי זה יגלו אותה. שרית פשוט תצליח, אני יודעת את זה.
ומה איתי?
מה אני אגיע? חוץ מלהיות זונת צמרת ביבנה אולי.
אני מרגישה כ"כ לא קשורה לבנות האלו לפעמים. אני אוהבת אותן. אני מתה עליהן. עושה לי טוב [בד"כ] להיות איתן.
אבל אני לא קשורה אליהן. אני מיותרת. אני כמו יד שלישית. לא מזיקה, אבל רוב העולם מסתדר בלעדיה.
וזה עצוב לי. כי אני כן מנסה ואני רוצה להיות חלק מהן כמו שהן חלק אחת מהשניה. יש להן כזה קשר חזק ועמוק אחת בין השנייה שלידו הקשר שלי איתן נראה עלוב יותר מהקשר שלי עם הדובי שלי.
אני פשוט צריכה להפנים שאני לא טיפוס כזה. לא טיפוס שמתחברים איתו לעומק. לשיחה עמוקה וחודרת, זה פשוט לא אני. וזאת לא בעיה שלהן זו בעיה שלי. כי אף אחד לא רוצה לשתף איתי דברים אישיים, כמו שאף אחת מן הסתם לא רוצה להיות איתי בחדר [למה אני אומרת "מן הסתם". תגידי את זה! אף אחת לא רוצה ולא תרצה להיות איתך בחדר כי את בנאדם עלוב ומעצבן, ביקורתי ונודניק. נקודה. face it. סתומה.]
ככה אף אחת לא תרצה לשתף אותי בחייה מאותה הסיבה.
עדיף לי פשוט לשמור מרחק מאנשים. כנראה חסר לי החלק הזה שמתחבר לאנשים אחרים, או שהוא פשוט עשוי בצורה שונה שלא מתאימה ל99 אחוז מהאנשים בעולם.
אני מתנחמת בזה שיש לי רק עוד שנה עם הבנות האלו לפני שאני אצא לעולם [כן ממש. לכביש הזונות בין הקיבוץ ליבנה כל ערב] ואכיר אנשים חדשים ולא אצטרך להתעלק על המסכנות האלו כל הזמן.
ובנוסף לכל. הסתכלתי אתמול במראה.
אני בנאדם מזעזע.
הגבות שלי לא שוות מה שגורם לפרצוף שלי להראות דוחה במיוחד. והן גם עבות נורא. אני מכוסה חצ'קונים שלא רואים את צבע העור המקורי שלי. השיער שלי איבד שליטה ומזדקר לגובה. האף שלי מפלצתי ותופס רבע משטח החדר. הלחיים שלי ענקיות ושמנות ושמנוניות. העיניים שלי פיציות והריסים שלי בהירים ככה שהם נראים קצרצרים. השפתיים שלי מכוערות ומלאות ושמנות ורופסות.
ויש לי סנטר כפול.
והצוואר שלי ענקי והכתפיים שלי מעגולות ועבות. והציצי שלי קטן ומתחתיו יש בטן, בטן ענקית ורופסת ושמנה ומכוערת שעושה לי בחילה. ולידה יש שניצלים. כאלו שמן הסתם מדלדלים כשאני רצה. והגב שלי רופס וכמעט נוזלי מרוב שומן.
והתחת שלי ענקי. ממש. והירכיים שלי בעובי של בול עץ בן 100 שנה בערך ורופסות מרוב צלוליטיס. והברכיים שלי בולטות והשוקיים שלי עבות בצורה אחידה - כאילו אין קטע צר בקצה כמו לרוב האנשים אלא פשוט מוט עבה. מוט נשמע צר מדי בשביל לתאר אותן.
והכפות רגליים שלי מכוערות ויש לי ידיים גבריות ומפלצתיות.
הדבר היחיד שאני אוהבת בגוף שלי זה את השרירים בזרוע. היחיד. ובקצב הבטטה שלי גם זה ייעלם לו תוך שבוע-שבועיים.
אני מגעילה את עצמי.
אני מאחלת לעצמי מוות בכל כך הרבה דרכים וצורות. חבל שאיבדתי את האומץ לעשות את זה בעצמי.
אני מאחלת לעצמי ליפול על פסי רכבת. לעוף מהשמשה הקדמית של האמבולנס. להתקע בעמוד. להדרס ע"י משאית. להמעך ע"י טרקטור. להסתבך עם ערס שיש לו סכין. לחטוף דום לב. להתעלף באמבטיה. להתייבש במסלול באמצע הערבה. להפסיק לנשום מתוך שינה. לחטוף סרטן. לחלות בדלקת ריאות. לפתח סכרת ולהחטוף היפואים כל הזמן.
העיקר לא להיות פה יותר. אני לא מסוגלת. זה יותר מדי. כבר 17 שנה שאני חורקת ונושכת וסובלת ונמאס לי. אני מרימה ידיים. רק כדאי שתכסו את האף כי אני לא זוכרת אם שמתי דאורדוראנט היום.
lacrimosa girl.
get a life.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
