בוקר אור!
אז אתמול אחרי יותר מחודש של הכנות, של חזרה הביתה כל יום בעשר בלילה, של לא לעשות ביקורים, שיחות עם משפחות וכד' - הגענו ליעד. טקס התייחדות לזכר החללים.
מי שלא בעסק, לא יודע איזו הפקה זו, כמה עבודה וכמה השקעה נדרשת על מנת להפיק אירוע שכזה. לדאוג שכל אחד מהמוזמנים ירגיש בנוח, לא יפגעו רגשותיו, הסעות לכולם, הזמנות למכובדים,אישורי כניסה ועד דברים שבאמת עדיף שלא לפרט מפאת קוצר בזמן.
הטקס היה טקס מרגש, מרשים. המשפחות השכולות התרגשו ובכו, וגם שאר הקהל שכלל הרבה דרגות גבוהות והמשפחות שלי ושל שאר החיילות במדור. לא ניתן היה להאמין שעל כל העבודה העצומה הזו אמונות רק ארבע נשים / בחורות, ששתיים מהן התגייסו ממש לא מזמן (ינואר).
יצא ערב מוצלח. קיבלנו תשבוחות מהמפקדים הבכירים, מהמפקדות הישירות וכמובן - מהמשפחות, ששמחו לראות אותנו ללחוץ את ידנו ולהודות לנו על העבודה.
שלשום הייתי באזכרה של אחת המשפחות. לצערי או לשמחתי, כבר יותר פשוט לי לעשות דברים כאלה, לא יודעת אם להשתמש במילה התרגלתי, אולי עדיף התחסנתי. התחש"לתי. רק בתפילת "אל מלא רחמים" אני נשברת. כמו תמיד קשה לי עם התפילה הזו ספציפית ורק בה הדמעות עולות ומטפסות אל העיניים. אבל הרגשתי שרוצים אותי שם. אחר כך פגשתי את המשפחה גם בטקס ואיחלתי להם בתאבון הם שמחו לראות אותי ואני אותם.
אין ספק שהרגשתי תורמת וחשובה, ושהתפקיד שלי אינו פשוט כלל וכן צריך אותו בצבא.
הרגשתי מיוחדת,אחרי הכל אני אחת ויחידה, אין עוד אחת כמוני בדיוק שעושה את אותו התפקיד שלי. יש עוד שעושות את התפקיד, רק בחיילות אחרים,איזורים אחרים בארץ. אבל אני יש רק אחת וגם זה מתוך מספר מועט מאוד של בנות.
אין ספק שאחרי ערב כזה, אני גאה להיות מש"קית נפגעים בצבא ההגנה לישראל.
ולקראת ראש השנה אני מאחלת לכולנו שתהייה שנה מאושרת, שלא נדע עוד אבידות, שנדע להסתכל על הטוב שבחיים ולא על הרע,להנות מכל רגע ובאמת שיהיה לנו רק טוב.
עדי.
