אז חזרתי מנופש משפחות שכולות במסגרת התפקיד.
אין ספק שהיה משמעותי, ברגעים כאלה אני מבינה עד כמה התפקיד שלי חשוב ותורם באמת.
הנופש עצמו לא היה בשבילנו, החיילים, אלא בשביל ההורים השכולים שהגיעו אליו. ואנחנו היינו על תקן התומכים, העוזרים, אלה ששם לשמוע מה לא בסדר ולתקן ובין היתר גם לעודד, להקשיב, להרקיד, לבדר, לשמח.
מן הסתם הקצינות הן אלה שמלוות את המשפחה באופן היותר שוטף, אבל כל הטלפונים לקראת הנופשים, האזכרות, האירועים - מתקיימים על ידנו כך שהמשחות כבר מכירות אותנו, ואת חלקן אף פגשתי באזכרות שנכחתי בהן או באירועים קודמים.
הן שמחו להכיר ולראות אותנו ואנחנו שמחנו לפגוש אותן.
המשפחות נתנו לנו תחושה שהן מעריכות את זה שאנחנו כאן. דיברתי עם אחת האמהות השכולות שיצא לי לדבר עם בעלה רק בטלפון, ואותה עוד לא פגשתי אבל ישר התחברנו והיא ממש הראתה לי חום ואהבה, ופנתה אליי והזמינה אותי לביתה. אחד המשפטים שהיא אמרה וגרמו לי לצמרמורת קלה היה: "אומנם איבדנו בן, אבל הקמנו משפחה חדשה - וזה אתן, משקיות וקצינות הנפגעים שאתן כמו בנות חדשות שלנו, כמו ילדים שלנו..."
אחר כך פגשתי עוד אם שכולה, שהאמת הכרתי כי היא מהעיר שגרתי בה עד לפני שנה וידעתי על קיומה, אך לא פגשתי אותה מעולם ב"לייב" . התחברנו אליה מאוד ובכל הנופש חיפשנו אותה ואיך להיות איתה ולעזור לה. אישה מתוקתקת מה שנקרא, מטופחת, יפה, ובאמת מדהימה.
לעומת האם הקודמת שהרבתה לבכות במהלך הנופש, האם הזו לא הראתה סימני שבירה כמעט בכלל. הראתה חוזק נפשי רב. וגם היא ציינה משפט שנחרט בזכרוני "אנחנו משפחה שכולה מאושרת." מישהו אחר אולי היה מרים גבה לגבי הנוסח הזה. אבל אנחנו הבנו, והיא הסבירה. "יש כאלה שנכנסות לתוך האבל ולא יוצאות, אנחנו הרמנו ראש - יש לי עוד ילדים, עוד נכדים, צריך להמשיך לחיות".
אין ספק שזו הייתה אחת החוויות החזקות בשירות.
שגם אם אין לי בסיס קבוע, ואני לא רואה הרבה מפקדים וחיילים על מדים ואין לי בסיס סגור - החוויה שלי שונה, אך מיוחדת לא פחות ולא הייתי מחליפה אותה בשום דבר אחר. (על אף השבירה הנפשית לפעמים והשחיקה).
בנימה אופטימית זו, אני מאחלת לכולנו שנה טובה, רגועה ושקטה. שנת שלום. ומי יתן ולא נדע עוד אבידות כאלה, ומשפחת השכול לא תוסיף לגדול.
אמן.