פתאום הכל ברור לי

היא תמיד מוקפת חברים, מבוקר ועד ליל,

במסיבות, בבילוים, בים, בבית קפה.

בני זוג וחברים יש לה לפחות 9,

אבל לה זה לא מספיק, עוד ועוד היא רק רוצה.

מתיישבת לראות סרט בסלון, ביד קופסא של גלידה.

אחרי דקה תקום לקחת חומוס, טחינה, פיתה.

דוחפת כמה קופסאות של פיצה משפחתית,

וכל מה שתמצא תאכל בלי לחשוב "האם לגוף זה מזיק?"

יושבות ומדברות, היא ועוד 3 חברות,

מרכלו., מספרות, תוכנות את השכל, על הכל הן מדברות.

אחרי 6 שעות ה3 כבר עייפו, אחרי שניתחו ביחד כל נושא

היא פותחת עוד שיחה ושואלת: "רגע.. אז גיא הוא הומו, נשוי לדנה שהיא בהריון מרופא?"

ב4 בבוקר על הכביש המהיר, אחרי מסיבה מטורפת בעיר,

היא נוסעת מהר ככל האפשר- להרגיש את הרוח מניף ת'שיער.

מטיילת בארץ, בחו"ל, בכל העולם.

היא קונה וקונה וקונה וקונה, בגדים, מכשירים, מתנות לכולם.

היא מחפשת עוד ועוד, לא יודעת לעצור.

מספיק זאת לא מילה שבראשה תעבור..

ומסביבה כולם אומרים: "זה לא בריא, זה לא נכון!

ואיך זה שהיא היחידה שלא רואה איזה אסון?!?!

היא ממש בשיגעון!!"  וכשהיא מנסה לישון.....

אז כואב לה בבטן, המום בגופה בועט,

והיא שוכבת שם לבד, וזה מזכיר לה שלכל דבר יש עת.

שהיא תמות בזמן קצר, ובגלל זה מה שנותר-

הוא להנות ולנצל, במקום לבכות, להתפלל...

לאחוז בכל מה שסביב, כי הזמן לה לא נדיב.

והוא נוזל מבין ידיה, הזמן נגמר בקצב רץ.

והיא לא מספיקה, היא נחלשת, ולאחוז בדבר חומר כבר אין יכולה היא-

ומה שנותר הוא נחמת אחרים.. הרגש לרצות והנפש מעט להחיות!

ולא שלא חיפשו, לא שאלו, לא קיוו לחברתה- הם רק לא ידעו שהיא שוכבת שם לבד.. כאילו מחכה למלאך שיקטוף חיה.

וכך היא עברה, מלאה בכל טוב.

חברים, חויות, זיכרונות ואהבה.

אך מה כל זה שווה שם למעלה?..

מה יש לה מכל מה שהשאירה?

הרגע אינו שייך לנו, אנחנו שיכים לרגע.

הזמן שלנו אלא בהשאלה בלבד.

ומה שנותר הוא להחליט:

לחכות לרגע בו נתפגר בפחד ובחשש, או ננצל מה שאפשר ונצעד לעברו בביטחה ובשמחה?