כבר שנה ויותר. זה מין הרגל יומי.. לעיתים הרגל לילי.
נותן לי המון, בעיקר רצון וצורך. לוקח ממני את התבונות והידע. את האמת והאהבה! משאיר אותי בהמתנה כאין אני יודעת אם זה כרוני או זמני..
ואין לי שמץ אם זה נכון ואמיתי או שזה רק אשליה שיש- אולי אני בכלל יצרתי את זה.. וה"זה" לא באמת זה.
מי אמר שיש דבר מוחלט? הרי לרוב אנו לא סגורים על רגשותינו ונעלצים לתמרן בין רגשות על פי הגיון, רצון ואינטואיציה.
מי אמר שיש דבר מוחלט? אומנם אני מרגישה עד הסוף. אוהבת עד תום ונשברת- ומעשים של אהבה לעולם לא נעשו עד סוף. לעולם לא משלמו או נסגרו לאחר שמוצו. תמיד בפחד, חשש. וממה בדיוק? מאדם? מגופו? ממוחו? אולי ממעשיו? אולי מחשבותיו? מנהגיו?..
ממה יש לפחד?? שימו זין! מי זוכר? מי מסתכל? למי זה באמת חשוב?
ואם זאת- נהגו ביושר. תיהיו אנשים אמינים! אל תחיו בפוזות ושקרים. למה?
לעבוד על אחרים? או שאולי זה מחבוא מפני מה שאתם באמת? "אם אינך אוהב משהו בעצמך שנה אותו. אם אינך יכול לשנות אותו קבל אותו."
אז שיניתם. זה באמת שינה?!?!
קבלו את עצמכם אנשים. ואני כבן אדם ביקורתי. בן אדם מקבל. כל כך מפוצלת ואוהבת את עצמי וגם שונאת- שכתבתי את זה!
כל כך מבולבלת ומלא במחשבות. יש המון לומר! ואת איש זה לא מענין.
ולי אישית זה לא מפריעD: אני מאמינה בבחירה.
מה שמענין זה שאם הייתי כותבת מצחיק הקטע היה תופס מעוף נרחב.
עקב העובדה שאני חשה צורך לכתוב מעמוק יותר- פחות תיחכום ויותר אמת, אמכם הסליחה!
אני ארגע קצת ואז אכתוב על הטוב שיש בחיי לאחרונה. הרבה כיף, חידוש ודבר מה לו יחלתי כל ילדותי סופסוף הגיע ונכנס פתאום לחיי. (:
להית'. שיפ
בבלוג זה
בכל הבלוגים
