אלן מור (alan moore), סופר בריטי ושמאן, מספר שהוא פגש את אחת הדמויות שיצר עבור קומיקס אמריקאי. המפגש בינו ובין הדמות – John Constantine התרחש בבאר, מתי שאלן מור עמד לאכול את הסנדוויץ' שלו, לפתע הופיע קונסטנטין. הוא לבש מעיל גשם ארוך והיה עם תספורת קצרה. הוא הסתכל עליו, בהה באלן מור, כך הוא מספר,
ישר בעיניים, חייך, קד והלך.
אלן מור: "ישבתי שם וחשבתי, האם כדאי לי ללכת אחריו כדי לבדוק אם זה באמת הוא, או פשוט לאכול
את הסנדוויץ' ולעזוב?
בחרתי באחרון, זה הרגיש יותר בטוח. אני לא טוען שום דבר. אני רק מספר שזה קרה. סיפור קטן ומוזר."
על פעם נוספת שהוא פגש אותו, אלן מור מספר:
"שנים מאוחר יותר, במקום אחר, הוא יוצא מהצללים ומדבר אלי. הוא לוחש:
"אני אספר לך את הסוד הגדול של המאגיה. כל בנזונה יכול לעשות אותה."
מתי שיצאתי מהבית היה מזג אוויר חורפי מאוד, רוח קרה מאוד נשבה בחוץ והכל נראה אפור-תכלת. הלכתי לתחנת האוטובוס שליד הבית שלי, לנסוע לבית ספר. מתי שהגיע האוטובוס התברר ששכחתי את הארנק עם החופשי-חודשי בבית, אז החלטתי לטייל קצת.
הלכתי לכיוון שכונת [שם של שכונה], משם פניתי לעבר החורשה שמפרידה בין [שם של יישוב] ו[שם של עיר]. גם, לא כל כך רחוק מהבית.
כשהגעתי לשם המקום נראה לי קסום בצורה מאגית, הרגשתי את העוצמה של המקום הזה. המקום היה מכוסה בשרידי גשם ושלוליות, האדמה הייתה רכה ומכוסה בהמון ירק, פרחים ובצמחייה יבשה, אפורה. זהו מין עמק עם קיר גבוה אחד שמסתיר את הכביש שסללו לא כל כך מזמן. נזכרתי איך המקום נראה לפני כמה שנים, מתי שהייתי בא לשם עם חבריי, מתי שעוד רק עבדו על הכביש המקום נראה הרבה יותר גדול אז, ועם תחושות שונות. למרות שנשמעו רעשי המכוניות מבעד לקיר של העמק שהסתיר אותם, עדיין המקום נתן הרגשה מיוחדת. המשכתי ללכת עד שהגעתי אל הסוף, לא ניתן היה להמשיך ללכת הלאה בגלל שהתברר כי המקום הזה הוא למעשה גבוה מאוד, מתחתיו היה משהו כמו מזבלה קטנה. הייתי בגובה רב יותר מגובה המכוניות והבתים וזה נראה יפהפה. הסתכלתי אחורנית וראיתי את כל הדרך ה(לא כל כך) ארוכה שאצטרך לעבור כדי לחזור הביתה אבל זה לא הרתיע אותי, נהנתי במקום ההוא גם עם הרוח הקרה והחזקה שנשבה כל הזמן.
אחרי שיצאתי מהחורשה, התחלתי ללכת לכיוון הבית. מתי שהייתי כבר די קרוב נעצרתי לשבת על ספסל.
ליד הספסל היה כלב שחור קטן וחתול שחור. הכלב רעד מקור, החתול הסתובב קצת והלך. הסתכלתי על הכלב והרגשתי שהוא סימן. הכלב היה סימן מהיקום, מהטבע שהייתי בו. הכלב כאילו הסתכל עלי ואמר: "כן, אני באמת סימן, אני סמל של נאמנות. אם תאמין בזה אני אהיה נאמן לך." האמנתי לו. הרגשתי שאני מאמין במה (שהיה נדמה לי) שהכלב אומר לי בצורה טלפתית-סימבולית, ואז לפתע קרן אור קטנה התגלתה וחיממה אותנו לכמה שניות.
אחרי כמה זמן הכלב הקטן נשכב והתכרבל על הדשא שהיה מאחורי. באותו זמן התחילו להגיע עוד כל מיני כלבים וחתולים. נראה כי חתולה לבנה אחת הייתה מיוחמת וכל החתולים כל הזמן הלכו אחריה, מקווים למצוא זיון כנראה.
מעניין שהכלבים והחתולים לא הפריעו אחד לשני.
עדכון: יום למחרת הלכתי למקום הזה שוב, בערך באותה דרך. הפעם, להבדיל מהפעם הקודמת היה חם מאוד. הפעם הזאת הרגישה אחרת לגמרי מהפעם הקודמת... אחר כך הבנתי שיכול להיות שמזג האוויר השתנה בזכות שיתוף הפעולה ביני ובין הכלב הקטן והשחור.