עם כל הטובות שאני עושה בשבילה.

עם כל הכבוד שלי אליה.

עם כל המאמץ שלי וההשקעה שלי בחברות שלנו,

למה אני מרגישה שזה חד צדדי?

שהיא זונחת את החברות שלנו,

שכל פעם שאני מבקשת ממנה טובה,

היא גורמת לי לחשוב שאין לה כוח,

והיא יודעת שאני נופלת לתמימות שלה, היא יודעת טוב מאוד.

בסה"כ ביקשתי שתבוא איתי לאבא שלה

(אבא שלה רופא).

כי אני לא רציתי ללכת לבד.

ואז היא אומר לי "אני לא יכולה" ובלה בלה.

ממציאה מלא תירוצים.

ואומרת לי "עם את רוצה אז אני אבוא איתך."

ואני ישר אומרת-

"אני לא רוצה להכריח מישהי ללכת איתי כשהיא לא רוצה."

וכל פעם זה אותו הדבר.

וכל דבר שהיא מבקשת- פשוט כל דבר! אני עושה.

ואולי זו אני התמימה בכל הסיפור הזה?

נמאס לי כבר. ממנה, ממנו, ממך. מכווווווולם.

פשוט תעזבו אותי בשקט ותנו לי להנות מהחיים,

הרי חיים רק פעם אחת. האומנם?