ישבתי באוטובוס וטיפות של גשם מטפטפות על עדן החלון
והנה הבזק של כתיבה מגיע אחרי תקופה ארוכה שלא היה.
וזה מה שיצא, נשמע אובדני אבל כך נשמע.
יום יבוא ואני אדע, שהשמיים יבכו איתי.
היום שבו יקרה הדבר הגדול, שאפחד שיגיע
אני אפול על רגליי ואף אחד לא יהיה באמת כדי לעזור.
לעזור נפש שנשברה והתרסקה.
אני אברח לרחוב הקר, אל היער.
שמה יהיה לבדי, עם עצמי.
כל הלילה, כל הלילה השמיים יבכו איתי, רק הם יהיו בשבילי ויבכו איתי.
יאחזו אותי בין זרועותייהם שמלאו אותי בטיפות מים מרות.
ורק אתה לא תהייה, לא חשבו לברוא אותך בשבילי.
אשאר לנצח נפש בודדה.
ובלילה לא תחזרי עוד לעולם, זה יהיה הלילה האחרון שלך להיות בת תמותה.
התאחדת עם השמיים עם הבכי המר והנועז שנשאר איתך לעולם.
שילווה אותך עד שער המוות.
ושמה ישפטו אותך גהינום או גן עדן.
ולא די לבכי, למה לי להיות שמחה? אפחד מההרגשה שלא חשתי מעולם.
ממש אהבתי אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
