אם אלה החיים?

נפרדנו.

איזו דרמה.

סתם, לא דרמה בכלל.

כאילו הייתה דרמה כביכול, ודמעות וכאלה.

שטויות, זה היה חייב להיות, אחרת זה היה משעמם לא?

כשיצאתי ממנו בדמעות, התיישבתי במדרגות, והרגשתי מטומטמת...

על מה את בוכה?

בשביל מה?

מה כבר קרה?

אז עליתי למעלה לשתות כוס מים, ולנגב את הדמעות, בכל זאת אני הולכת ברחוב..

זה היה קטע די מטומטם אבל שטויות...

ואז הלכתי לי לתחנה, עישנתי סיגריה, קניתי לי אקסל...חיכיתי לאוטובוס..

והגעתי למסקנה שבאמת אנחנו מסתדרים הרבה יותר טוב כידידים.

כי כשזה מגיע לקשר, אז אין מה לעשות הוא לוקח אותי כמובן מאליו.

וכשאני נמצאת בקשר ישנן כמה ציפיות, וכשהציפיות לא מוגשמות זה מתחיל לאבד עניין.

אז כמה שזה פשוט יותר להיות ידידים?

אין ציפיות, אין לו מה לתפוס אותי כמובן מאליו, כי אני בעצם לא שלו.

אז מתחיל הכיף, של באמת להנות מהבן אדם שהוא, בשביל זה לא צריך להיות בקשר.

והצטערתי על העצבים שהוצאתי כשאמרתי לו שאפילו ידידה שלו אני לא רוצה להיות

בולשיט.

כיף להיות ידידה שלו, הרבה יותר כיף מלהיות חברה שלו,לפחות בשבילי.

אז התקשרתי אליו ואמרתי לו את זה

וזהו.

הכל בסדר.

ואני חושבת שאם לא הייתי בוכה אצלו בבית זה לא היה כל כך בסדר.

התסכול מהחרא שלו יצא עם הדמעות ועכשיו אני סבבה.

זה היה צריך לקרות בשביל להבין את זה.

ניסינו

לא הלך

ממשיכים הלאה.

אז שלום חיי הרווקות,

אני הולכת לגלות אותם מחדש...