כבר אין לי תירוץ לזה שאני מסתכלת פתאום על נקודה אחת .
אני שוקעת במחשבה, בלי לשים לב אפילו . פתאום אבא מעיר לי , למה אני שותקת . או מרכינה את הראש לרגע.
מה אני רושמת כל היום , ולמה העיינים שלי אדומות בבוקר.
הראש שלי עסוק בכל מני מחשבות טובעניות ואיך אני אסתדר שם, לא כ"כ מדאיג אותי. מדאיג אותי
איך אני אסתדר בלי אנשים , שסללו איתי דרך .
הם לימדו אותי אושר מהו , אהבה מהי . בנינו ביחד ,שברנו ביחד .
למדתי לחיות בעזרתם , למדתי לשרוד בנייהם , אבל לשרוד בלעדייהם , לא למדתי. הם שכחו להראות בפניי
את האפשרות, שאולי . יום אחד כל זה יתפרק.
והנה, הימים עוברים , לאט לאט הרגע הזה מתקרב, עוד מעט ואני ממריאה מפה, רחוק מכאן .
אבל כולנו תחת אותם שמיים , מאורם באותו אורו של ירח .
מה שמפריד בנינו , זו חלקת אדמה קטנה , ומים .
אין דבר שאני אוהבת יותר ממכם חברים, תודה על רגעים נפלאים .
תודה שאף פעם לא שכחתם להרים אותי , כשנפלתי ושכחתי איך קמים וממשיכים האלה, אל האור בקצה המנהרה החשוכה הזאת.