"אחרי הכל אתה מת , אין זמן להתחרט.
אין מקום להתחבא.
אם אתה חי ,אז כבר תחייה .
אין ממה לפחד , הרי האלוקים הוא גם אשם
עד שבאת ,שבאת .
והצלת אותי, איזה מזל שבאת .
בדיוק כשכבר עמדתי לוותר "
הרגשה מוזרה עוטפת אותי בימים האחרונים , הרגשה שאני בעצם מנצלת כל שניית ילדות שלי , והרגשה אחרת , של החמצה ואי חשק.
אני מוצאת את עצמי בוהה בנקודות ואז מתעוררת ומנסה להפתח , לנשום שוב כמו אז .אבל משהו עוצר אותי ולא נותן לי להרגע.
ושום דבר לא אותו הדבר כבר תקופה ארוכה וממושכת , שום דבר לא מלהיב אותי כמו פעם , שום דבר לא גורם לי לצחוק מכל הלב ולהשתגע מכייף .
לאבד את כל המחשבות השליליות , ולחיות באופטימיות מוחלטת , אבל מצד שני , זו תהייה מן בועה כזו , שאני לא ארצה להמצא בה, כי אני אוהבת להיות ריאליסטית
ואמיתית . משהו שאני לא מצליחה להיות בתקופה האחרונה והמוזרה הזאת . ומפליא אותי, שגם המילים לא עוזרות לי להתרומם ולהמשיך קדימה.
באמת תקופה מוזרה.
בילבול שכזה.
"אל תחשוב,לא הכל שחור, יכול להיות טוב .
מה זה יעזור להסגר בין קירות ,
תצא - תראה אור יום
רק אני עם עצמי , ומזה שווה
אם אין לי עם מי ,את כל זה לחוות " .
ושוב, חזרת פתאום , לא שהחזרת אליי רגשות ותחושה מוזרה ,
פשוט חזרת , שוב עם אותו געגוע ישן .
ואני גם כן התגעגעתי, אבל לא מצפה ממך לשום דבר מעבר לגעגוע .
כי זה דבר טבעי, ששנינו נעבור בשלב מסוים ,
ושוב ניפרד ונלך בדרכים שונות .
אבל מה , שוב נחזור אל אותו הגעגוע .
ואתה מבלבל אותי.
אתמול הייתה פעולה אדירה בפסגות ,
יש לנו עיר מדהימה , ומקומות שלא ידעתי עלייהם .
היה ניווט מוצלח ו"כבשנו" 7 תחנות מתוך 15, שזה די לא מוצלח .
אבל זה די סביר בשביל חמשושים (:
נשתפר פעם הבאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Insolence