אתמול בערב צפיתי בפרק עצוב נורא של מראה שחורה. הרגשתי את הכאב של האישה הזו שאיבדה את מי שאהבה. איזה עצוב זה לאבד, כמה לא פייר וכמה מעיק וצורב. לא בכיתי אבל הרגשתי את השריפה מבפנים וכל מה שרציתי זה לחבק את הדוקטור, שכמובן ישנה בבסיס דווקא בלילה הזה.
היום נערכה האזכרה לסבא שלי. 13 שנה. הכאב כבר דהוי כמו חולצה ישנה, אבל צבע העצב עוד נותר.
בכל שנה מ-13 השנים האחרונות כמו נעלמה לה עוד דמעה או שתיים מסך הבכי הכולל, והשנה איש לא בכה על סבא שלי או על עצמו ויגונו האישי.
אבל ההפיכה הזו של איש למצבת אבן, והקראת פסוקים סתומים לעת שקיעה עושה את שלה והעצב הורגש.
וקישקשנו לנו בוואטסאפ במהלך הערב, הדוקטור ואני, כי אלוהימה יודעת שקשה להשאר בריכוז עם המשפחה שלי ועדיין להצליח לשמור על הרצון לחיות. ואז היא כתבה, חצי בצחוק, "יום יבוא ונכין קנלוני מדהים בתנורנו".
ואני המשכתי עם הבדיחה בנונשלנט, אבל בפנים התענגנתי על ה"נו" האחרון ב"תנורנו". של-נו.
אני מפוחדת וחוששת למוות, אבל אלוהים, אני גם כל כך נהנת לדמיין עתיד פשוט ושגרתי יחד.
לקום יחד בבוקר באותה המיטה, להכין אוכל ליום עבודה, לתת נשיקה בדלת, ובערב להתחבק על הספה מול המסך.
כמה פשוט ככה מקסים ומפחיד.
תנורנו. מכונת כביסתנו. מיטתנו. דירתנו. אנחנו. שלנו.
רק שתתקבל כבר החלטה, איכשהו. לא משנה איזו החלטה, העיקר שתתקבל.
ולסיכום, עוד מישהי שלמדה איתי צילמה סרט גמר ופירסמה על זה פוסט משתפך בפייסבוק.
אני תוהה למה עדיין אכפת לי. למה אני עדיין מרגישה כישלון בכל פעם שמישהו אחר מצליח במשהו שאני כבר לא בטוחה שעד כדי כך משנה לי להצליח בו.
אני מצליחה בדברים אחרים. אני מוערכת ומוכשרת (ומשתדלת להזכיר את זה לעצמי מדי פעם).
יש לי עבודה חדשה שטפו טפו טפו הולכת לא רע בכלל עד עכשיו.
אני חדה וקולטת מהר, ובעיקר- כותבת. אמנם הרוב שטויות אבל כותבת. והיצירתיות זולגת ממני במין תחושה נעימה של מאמץ משמעותי.
ויש לי שקט, סה"כ.
אז למה לעזאזל אני לא מצליחה לשחרר?
לפני כמה ימים עשינו איזה שאלון מטופש לזוגות ועלתה השאלה מה ההישג הכי גדול שלי.
הדוקטור ציינה שבניגוד למה שהיא מרגישה שמצופה ממנה, לימודי הרפואה הם דווקא לא בהכרח ההישג הגדול שלה.
ואני ציינתי שאני מרגישה שזה שאני חיה זה חתיכת הישג. טפיחה על השכם לי ששרדתי עד כה. מחיאת כף סימלית.
אם הייתי משיגה את מה שחשבתי שרציתי להשיג אי אז ב2007, לא הייתי כאן בכלל.
וזה הישג הרבה יותר גדול מלביים סרט גמר מסריח, שלמי יהיה אכפת ממנו בעוד שנתיים כשההיא שעשתה אותו תעבוד כמלצרית או מזכירה או שקר כלשהו אחר?
ועדיין, למה אני מרגישה כאילו לא השגתי כלום משמעותי?
כאילו אני רק רוצה לעשות משהו גדול ובולט. כזה שיאפשר לי לכתוב פוסט משתפך בפייסבוק (שמשתמע ממנו שעשיתי את הדבר הכי חשוב בחיי).
כאילו לחיות, לבד, להתגבר על פחדים, לתחזק זוגיות מדהימה, להתנהל נכון, לעבוד ולשאוף גבוה- כאילו כל זה לא מספיק.
כאילו זה רק טיפטופים בנהר שיכול להתפרץ בכל רגע אם רק אצליח להוציא מעצמי יותר.
כאילו נכשלתי.
אולי החיים הם פשוט רצף של דברים שקורים. ואולי חלקינו פשוט חיים אותם כמו שהם.
שלב אחרי שלב.
ואולי חלקינו חווים רק פעם או פעמיים איזה אירוע גדול ומשמעותי במיוחד,
ואולי חלקינו עוד נחווה. ואולי לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Prudence20