מכתבים לאימא...

 אימא, היכן את? האם את רואה את העצב שהורג אותי מבפנים?

אני זוכרת כל דקה, כל דקה שבה בדופק הלך ונחלש, ואני אפילו לא יכולתי לחבק אותך בפעם האחרונה...

שכבת על מיטת בית חולים, עטופה תחבושות ומחטים בכל הגוף

ובעינייך העצומות קראתי את מילות הפרידה ששפתייך לא הצליחו להגיד...

ואני לחשתי לך תפילה, ברקע צלילי המחשירים,

מבקשת עוד דקה להיות איתך.

שרתי לך "אלי אלי", ליטפתי את ידייך החצי מתות, חיכיתי שתיפקחי עיניים.  

פסים פסים...

עליות וירידות..

ציפצופים -סותמים אוזניים- מאיימים על חייך.

ואת, הזלת דמעות קפואות מבלי להיתעורר,

הזזת בקושי את אצבעותייך ועל פני הופיעה שוב חיוך של טיפת תיקווה.

ושוב פסים...

ועליות וירידות...

וציפצופים...

ודימעותייך עצרו את פעימות ליבי לרגע, וגופך הקר הקפיא את נישמתי.

נשמת בכבדות למחשיר, נשימות אחרונות...ואז,

קיו ישר...

 25.7.2007

שעת המוות-14:05.

יהיה זיכרה ברוך.

 בלוג זה מוקדש לאימי ז"ל שניפטרה ליפני כחצי שנה. ברצוני להגיד שזהו הבלוג השני שלי, וכאן הנני רוצה לכתוב בעילום שם מאחר וזה בלוג מאוד אישי ורגיש.

כאן אני מתכוונת לבטא את כאבי, ולספר את הסיפור העצוב של אימי. בנוסף לכך אני ירשום גם קצת מריגשותיי וקצת מפרטיי (שלא יוכלו להגיד בוודאות מי אני) ואולי בסופו של הסיפור המר הזה

אוכל לפרסם את שמי.

 לקוראים היקרים, כאן אני מתחילה את חיי מחדש ואני רוצה לבקש ממכם שתביעו את דעתכם ותעזרו לי במצבי. הנני יודעת שיהיו כאלה שיקראו לי בכל מיני שמות וקללות אך אנה מכם-

אני בסך הכל בת 15 וחצי. עברתי מספיק בחיי, עלבונות והשפלות..כאן הנני רוצה לקבל חופש דעת וביטוי ולהגיד מה שאני חושבת, אולי ע"י כך להבין איפה אני טועה ולתקן את הטעות.

 ברצוני להוסיף דבר אחד, אני רוצה שהבלוג יתפרסם, ולא ביגלל שאני רוצה לקבל תשומת לב או ריחומים. אני רוצה שמסיפור חיי אנשים ילמדו ויראו דוגמא חיה על הסכנות שבחיינו.

הגיבו לי בבקשה והביעו את דעתכם, כי זה ממש חשוב לי. ותאמינו לי, אילו רציתי יחס וריחומים הייתי כותבת מי אני, אך אנני עושה זאת מפני שאני לא רוצה עוד חיים כאלה, כאשר כולם מנחמים אותך בלי סוף

ואז מרכלים מאחורי גבי.

 תודה לכם ומקווה שתחזרו לפה עוד...

בקרוב אכתוב כמה פוסטים.

תודה,

MT Lady